משחק מוכר

כולם משחקים את תפקידם המוכר בדרמת מאמצי השלום במזרח התיכון. האמריקנים, כדי לרצות את בנות בריתם הערביות, לוחצים על ישראל לעשות צעדים לקראת שלום עם הפלשתינים. זה גורם להתנגשות בין הציונות הקיומית - זאת המוכנה להיענות לדרישות האמריקנים, ובלבד שיימשכו היחסים המיוחדים עם המעצמה הגדולה, לבין הציונות הקנאית - המוכנה לוותר על הברית עם ארה"ב, ובלבד שתוכל להמשיך את מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים.

שתיהן מוצאות דרך להערים על האמריקנים, לרוב בצורת משא-ומתן עקר לשלום, תוך העמקת הכיבוש. אבו מאזן, לאחר ניסיונו הכושל עם אולמרט, הבין שהוא משמש בסך-הכל כלי משחק. לכן, הוא דורש את הפסקת הבנייה בהתנחלויות כתנאי למשא-ומתן. הפסקה זו אמורה להוכיח שישראל אכן רצינית בעניין השלום.

וכאן באה ההצגה הגדולה: לאחר שביבי סירב תחילה לדרישת הנשיא אובמה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, הוא החליט לבסוף על הקפאה לעשרה חודשים. במסע מתוקשר שלח את פקחי המנהל האזרחי להגיש את צווי ההקפאה. המתנחלים כמובן מילאו את חלקם בהצגה בפעולות התנגדות ובאיומים. היום ברור שהבנייה נמשכת במלוא עוזה.

בתוך כל החגיגה נשכח דבר אחד: מפעל ההתנחלויות אינו מבוסס רק על בנייה; הוא מבוסס גם על גזל-אדמות בלתי פוסק. בתחילה לשם הקמת ההתנחלויות, ואחר כך - להרחבתן. בעזרת תרגילים משפטיים, שרק בתי משפט ישראלים היו מוכנים לקבלם, גזלה המדינה מיליוני דונמים מהפלשתינים בגדה המערבית. אבל לא רק המדינה גוזלת. גם המתנחלים, בעזרת הצבא, גוזלים.

הטכניקה מוכרת לפעילי זכויות האדם המגיעים לשטחים: מתנחלים תוקפים חקלאים פלשתינים כאשר אלה מעבדים את אדמותיהם, שאותן חומדים המתנחלים. חיילי צה"ל המוזעקים למקום מכריזים על השטח כ"שטח צבאי סגור", ומסלקים את הפלשתינים ואת מגיניהם, פעילי זכויות האדם. לאחר מכן נדרשים בעלי האדמות הפלשתינים להוכיח את בעלותם על הקרקע, דבר שאף פעם אינו נדרש מן המתנחלים הבאים לשדוד אדמות. להם הרי יש בעלות שניתנה ישירות מאלוהים! אחרי כמה גירושים כאלה, וכאשר עוברות שלוש שנים שבהן בעלי הקרקע הפלשתינים אינם מעזים לעבד את אדמותיהם, פולשים מתנחלים לאדמות ומתחילים לעבדן - בטענה שבעליהן לא עיבדו אותן במשך שלוש שנים או יותר, ולכן איבדו את זכויותיהם בקרקע. וכך בזמן שכל תשומת הלב מרוכזת בשאלת הבנייה בהתנחלויות, נמשך באין מפריע מפעל העמקת הכיבוש, תוך דחיקת הפלשתינים מאדמותיהם.

אז צפויה פריצת דרך מדינית וכניסה למשא-ומתן, ששוב יפיח תקוות ושוב ייכשל, תוך הוכחה ש"אין פרטנר פלשתיני לשלום". והכיבוש רק יעמיק...