העתירה האחרונה של רובינשטיין
ביום 31.12.03 פרש אליקים רובינשטיין מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אחרי כמעט שבע שנים בתפקיד. את הימים האחרונים הקדיש לכמה עניינים: ראיונות לעיתונות לסיכום כהונתו, ו... גיבוש תשובתו לבית המשפט העליון, בעתירה שהגיש ח"כ גלעד ארדן (ליכוד), המבקש מבית המשפט להורות ליועמ"ש להעמיד את ניצב משה מזרחי לדין פלילי ו/או משמעתי - בשל העבירות שביצע מזרחי בפרשת האזנות הסתר.
תשובת רובינשטיין ניתנה באמצעות הפרקליטות, וליתר דיוק: באמצעות עו"ד שי ניצן. המדובר באותו עורך דין, שעמד לרשות פרקליטת המדינה עדנה ארבל, וגם לרשות רובינשטיין עצמו, כדי לבצע את העבודה הלא מחמיאה במהלכים מסויימים, שהתבררו בבית המשפט העליון. מהלכים אלה, כללו גם מסירת כזבים לבית המשפט העליון בכמה וכמה משפטים. הבולטים שבהם נוגעים להליכים בפרשת אריה דרעי, ארנון מוזס ואחרים.
עמד הפעם על המשמר
רובינשטיין, אולי בגללה היכרותו עם הפרקליטות וחלק מאנשיה, לרבות עו"ד ניצן עצמו, עמד הפעם על המשמר. התשובה מטעמו בפרשת מזרחי הוגשה כאמור ביומו האחרון כיועמ"ש [ראו קישור].
נודע לי, כי רובינשטיין גילה הפעם מעורבות גדולה בהכנת התשובה בפרשת מזרחי. הפעם הוא לא הפקיד/הפקיר את המלאכה בידי הפרקליטות; אחרי הכל, מי כמוהו יודע מי עומד מאחורי הפרקליט הנמרץ ניצן, ומה יכולים החבר'ה האלה לעשות מאחורי גבו. ואין מדובר בחזיונות שווא. התנהגות ארבל וחברותיה בפרשה זו, במיוחד בימים שלאחר שחתם רובינשטיין על החלטתו, הקובעת כי יש להדיח את מזרחי - בכפוף לשימוע, מדברת בעדה.
למרבה הפרדוקס, את גודל הקנוניה וחומרתה, ניתן ללמוד עוד יותר דווקא מתשובתו של מזרחי לעתירת ארדן, ובמיוחד מהמסמכים שצירף לבית המשפט העליון. ראשי הקושרים הן: פרקליטת המדינה עדנה ארבל; המשנה לפרקליטת המדינה (עניינים פליליים), נאוה בן-אור; ופרקליטת מחוז דרום, יסכה ליבוביץ. וכמובן, מזרחי עצמו. ננתח זאת להלן.
הפרת עיקרון ההימנעות ממסירת חוות דעת
סוד גלוי הוא, כי חוות דעת פנימיות שהוגשו ליועמ"ש בטרם החלטה, נשמרות בחדרי-חדרים. הפרקליטות נמנעת, ולעיתים עומדת על רגליה האחוריות, כדי להדוף דרישות העולות חדשות לבקרים לחשוף, בהליכים משפטיים, חוות דעת כאלה. כך נהגה גם בפרשת רוני בר-און, נוהג שהפך להלכה פסוקה, כאשר בית המשפט העליון נתן גושפנקא לעיקרון זה ודחה דרישת העותרים לחשוף את חוות הדעת של פרקליטים בפרקליטות, שהיו בעד העמדת בנימין נתניהו לדין.
והנה, בהליכים הנוגעים למזרחי, הופר עיקרון זה, בעזות מצח. ארבל, מיוזמתה, הפיצה את חוות הדעת עליה חתמו היא ונאוה בן-אור. לחוות הדעת שלה צירפה גם חוות דעת מאת עו"ד יסכה ליבוביץ. האישים שזכו לקבל את החבילה הטעונה, מלבד רובינשטיין שהיה המכותב הראשי, הם: השר לביטחון פנים צחי הנגבי, מפכ"ל המשטרה שלמה אהרונישקי, עו"ד יסכה ליבוביץ ומנהל המחלקה לחקירת שוטרים.
ולא רק הם: מהר מאוד מצאה חוות דעתה את דרכה לעיתונות, כמובן - לעיתון הארץ, שנותן כיסוי אוהד לדרכן המופקרת של הפרקליטות, וחיפוי מפוקפק לעבריינות של מזרחי בפרשה זו. הנה כי כן: העיקרון הופר, כדי לנגח את רובינשטיין ולסייע למזרחי. המטרה קידשה את האמצעים. ומזרחי, כמו מזרחי, עשה בזאת שימוש: ביום 31.12.03 הוא הגיש את תשובתו לבית המשפט העליון, וצירף לעתירה את "חוות דעתן" השערורייתית של שלוש הפרקליטות.
מועד מסירת חוות הדעת
עד שהגיש מזרחי את העתירה, ניתן היה לחשוב כי מדובר בחוות דעת שהוגשו ליועמ"ש בטרם נתן החלטתו. כך הוצג הדבר גם בתקשורת: שהנה הנה, מדובר בהמלצות שניתנו לרובינשטיין - בטרם חתם על החלטתו, ואילו הוא, היועמ"ש המוזר, החליט באופן שגוי, ומתוך שיקולים זרים, לטפל דווקא במזרחי, הכל כדי לפגוע בחוקר מס' 1 ולהאדיר את שמו שלו. אך מי שיעיין במועדים הרלוונטיים יגלה כמה עובדות מעניינות:
- רובינשטיין חתם על החלטתו ביום 23.10.03;
- ואילו חוות דעתן, וליתר דיוק, מכתביהן של הקושרות, נכתבו ונחתמו יום לאחר מכן (24.10.03). המדובר גם במכתבן המשותף של ארבל ובן-אור, וגם במכתבה של ליבוביץ.
עובדות אלה מלמדות, כי אין מדובר למעשה בחוות דעת הניתנת ליועמ"ש - כהמלצה, במסגרת תפקידה של כל אחת מהפרקליטות; אלא מדובר בעצם בערעור על סמכותו, במרד ממשי נגדו. מיותר כמעט להזכיר: היועמ"ש הוא העומד בראש התביעה. כל האחרים אמורים לסור למרותו, וחוות הדעת שלהם הינה לכל היותר בגדר המלצה. אחרי שהחליט, רק החלטתו היא התקיפה. להיטות היתר מצד הפרקליטות לסייע למזרחי, ואולי גם להציל את עצמן (כך הדבר במקרה של ארבל), היא שהובילה אותן לעשות את המעשה המופקר הזה: למרוד ברובינשטיין.
מי מסר למזרחי את חוות הדעת
חוות דעתה של עו"ד יסכה ליבוביץ לא פורסמה במלואה. רבות נכתב על עמדתה השוללת העמדת מזרחי לדין. דבריה בנושא שימשו לניגוח רובינשטיין ולביזויו ברבים. עכשיו, בתשובתו לבג"צ, צירף מזרחי את חוות דעתה המלאה של ליבוביץ. וכאן נשאלת השאלה: מי האיש שהעביר למזרחי חוות דעת זו? הרי מדובר בחוות דעת פנימית, אותה יש למנוע ממי שמהווה גם עתה נשוא הפרשה.
הפרקליטה של מזרחי
רק מעטים יודעים, כי פרקליטו של מזרחי בפרשה זו, לפחות בשלביה הראשונים, היה עו"ד יהושע רזניק. היה זה רזניק ששיגר אליי מכתבים - אחרי החשיפה הראשונה שלי [ראו קישור] בפרשת האזנות הסתר של מזרחי (נובמבר 2000) - ובהם דרישה שאני אפרסם התנצלות לטובת מזרחי. אחרת, הזהיר, ייאלץ להגיש תביעה לבית משפט. כך אמר לי גם מזרחי עצמו. את שניהם דחיתי על הסף.
והנה, בשלבים המאוחרים יותר של הפרשה, שכר מזרחי אדם אחר - את עו"ד חנה ברוכי. פרקליטה זו אינה מוכרת כאחת הבכירות בשוק, ולכן הורמה יותר מגבה אחת כאשר נודע, כי דווקא היא נשכרה לגונן על מזרחי. בירור קטן מעלה, כי ברוכי נחשבת לאחת מידידותיה הקרובות של ארבל, עוד מימים רחוקים. מי יודע? אולי קירבה זו היא שאיפשרה לשלב ידיים ולגונן יחד על מזרחי, במקום שארבל תעשה את מלאכתה ביושר ובנאמנות כלפי הציבור.
חוות דעת או כתב הגנה עצמי
חוות דעתה של ארבל קיבלה פרסום וכיסוי. במיוחד מצד כתבי עיתון הארץ, שהשתמשו בדברי ארבל משל מדובר בדברי אלוקים חיים, בלא שגילו לציבור, כי מדובר למעשה בחוות דעת של מי שמקומה עם מזרחי, בפרשה זו בדיוק - על ספסל הנאשמים. כפי שפרסמנו כאן, ארבל היא שנתנה למזרחי את הגיבוי והחיפוי, כשביצע את העבירות החמורות. לכן, אין מדובר בחוות דעת אובייקטיבית, אלא מדובר, למעשה, בכתב הגנה מצד מי שמעורב בפועל בעבריינות הקשה.
הפרקליט הדרומית, האובייקטיבית
לחוות הדעת של עו"ד יסכה ליבוביץ ניתן, עד עתה, גיבוי מוגבל ביותר. היא נשמרה כביכול בסוד (חוץ מידיו הארוכות של מזרחי). בפרסומים שונים נטען, כי מדובר בפרקליטה מקצועית נטולת פניות, וכי הטיפול בפרשה ניתן דווקא לה, בשל חוסר מעורבותה וריחוקה מזירת האירועים. אותם עיתונאי חצר השתמשו בחוות דעתה של עו"ד ליבוביץ, כדי להראות כי הנה-הנה, גם פרקליטה זו שעל יושרה ומקצועיותה אין חולק, אפילו היא מצדדת בעמדת ארבל ובן-אור - נגד העמדת מזרחי לדין, נגד הדחתו מתפקיד ראש אגף החקירות, ובעצם יוצאת היא נגד רובינשטיין.
בשל כל זאת, נביא כאן את עיקרי הדברים של ליבוביץ, ובמיוחד את התיזות המוזרות שמעלה פרקליטה זו, בחוות דעתה המחזיקה 14 עמודים. נזכיר שוב, כי חוות דעת זו הוגשה במסגרת המרד של ליבוביץ, יחד עם חברותיה בפרקליטות, נגד רובינשטיין:
- "הכרח בל יגונה" - ליבוביץ טוענת, כי פרקליטת המדינה, המשנה לפרקליטת המדינה ופרקליטת מחוז דרום (היא עצמה), הגיעו, על-סמך אותו חומר חקירה, למסקנה זהה לזו של היועמ"ש בדבר היעדר ראיות לעבירה פלילית או משמעתית, אך ראו בפעילותו של ניצב מזרחי "הכרח בל יגונה" שבלעדיה לא תוכל המשטרה לפעול ביעילות, ולא מצאו עילה המחייבת הסקת מסקנות אישיות ביחס לניצב מזרחי;
לאור הדברים הנ"ל, כדאי לשאול: האם ניתן להשלים עם קביעה זו? לכל ברור, כי תומללו שיחות בניגוד לצווים של בית משפט, בוצעו האזנות סתר בלתי חוקיות. יאחב"ל ובראשה מזרחי, צותתה בניגוד לחוק לראש ממשלה מכהן, לשרים, לעורכי דין, ולמאות אנשים נוספים. גם בעיצומה של מערכת בחירות. גם לשיחות של קטינות צותתו מזרחי ואנשיו. האם זהו "הכרח בל יגונה". האם יש להסכים עם נורמה שהמשטרה - כן-כן, אותה משטרה שאמורה לאכוף את החוק, תהא זו שעוברת ומצפצפת על החוק?
- הסנקציות החלופיות נגד מזרחי - ליבוביץ, כמו ארבל ובן-אור, טוענות כי משעה שהוחלט כי אין להעמיד את מזרחי לדין פלילי ו/או משמעתי, אין עילה להדיחו מתפקידו במשטרה. ליבוביץ מתייחסת לשתי החלופות הנ"ל, משל הן חזות הכל. אך לא זה המצב. מזרחי הינו חוקר ושוטר במדינת ישראל. מכוח זאת, הוא כפוף לפקודת המשטרה, כולל העברה מתפקיד (בהחלטה של שר לביטחון פנים) - בשל התנהגות בלתי הולמת, רשלנות וכו'. מעשיו ומחדליו של מזרחי, שאישר ציתות באופן בלתי חוקי, העובדה ששמר על זכות השתיקה בחלק מהחקירה, והפעולות שנקט כדי לשבש את החקירה הפלילית נגדו, מהווים עילה מספקת להדחתו מתפקידו במשטרה;
- שקר לבן - בסעיף 2 לחוות דעתה, כותבת ליבוביץ, כי בצו שהתיר את האזנת הסתר ל-3 החודשים הראשונים ציין בית המשפט, כי תימלולן של שיחות מותר רק אם הן קשורות לנושאי החקירה. בצו השני, היא כותבת, שהתיר האזנה ל-3 חודשים הנוספים, "לא היתה כל הגבלה לעניין התמלול".
את זאת יש לכנות: "שקר לבן". ליבוביץ מטשטשת, ביודעין, מוסכלות יסוד: אין לתמלל שיחות שאינן נוגעות לחקירה, אלא אם הותר הדבר מפורשות על-ידי השופט בצו חתום. כל עוד לא קיבל מזרחי צו המתיר לו לתמלל הכל, הוא כפוף לחוק האוסר זאת, ולא היה צריך לכפות תימלול שיחות אסורות;
- "נזק זעיר" - כותבת ליבוביץ: "הנזק שנגרם - אם בכלל - מפעולת מזרחי, הינו זעיר ביותר, הן מבחינת מספר השיחות שתומללו והן מבחינת שמירתן במידור. נזק זה - אם בכלל - נכלל בגדר הסיכון הסביר - שנגרם כתוצאה מפעילותו של ניצב מזרחי בחקירות יוצאות דופן, רבות היקף ורגישות שנדונו בחקירה".
דברים מוזרים, יש לומר. ליבוביץ מתעלמת מהעובדה הפשוטה: פרשת מזרחי הסבה נזק כבד לאמון הציבור במשטרה. החוקר מס' 1 מנצל מעמדו לרעה ומצותת, שלא כדין, למאות אנשים, ואת חומרת הדבר מבטלת ליבוביץ, משל מדובר בסכסוך שכנים בעיר צפונית רחוקה;
- הנסיבות של מזרחי - בסעיף 5 במכתבה טוענת ליבוביץ, כי יש להתחשב בנסיבות אליהן נקלע מזרחי, כאשר ניהל חקירות גדולות ומורכבות נגד בכירים ומי שנחשבו פושעים גדולים. כן היא יוצאת נגד החסינות שניתנה לחוקר לשעבר ביאחב"ל, סטניסלב יאז'מסקי.
"הולדתה של החקירה בפרסומים שונים בתקשורת", כותבת ליבוביץ בהתייחסה לפרסום הראשון שלי בנובמבר 2000. מה שלא כותבת ליבוביץ הוא זה: ארבל ורובינשטיין נתנו אותה תקופה גיבוי מוחלט למזרחי. הם אף הוציאו הודעות לעיתונות, בהן נטען כי החשדות שהועלו אז בפרסום שלי בנובמבר 2000, נמצאו נטולי יסוד. רק בתחילת 2001, לאחר פרסום פרטים רבים וראיות נוספות על האזנות הסתר הבלתי חוקיות, ולאחר שמבקר המדינה נאלץ להתערב, ולאחר שהממשלה כולה דנה בנושא בישיבתה - בנוכחות רובינשטיין, רק אז הורה רובינשטיין למח"ש לחקור פרשה זו. עד אותו שלב, היה גם רובינשטיין בין נותני הגיבוי למזרחי;
- החסינות ליאז'מסקי - ליבוביץ יוצאת נגד החסינות ליאז'מסקי, ונגד הסתמכות עליו בהאשמות נגד מזרחי. אך גם כאן עושה ליבוביץ מעשה נפסד. ראשית - סוד גלוי הוא, כי גיוס עדי מדינה נעשה כדבר שבשיגרה. הפרקליטות, וליבוביץ עצמה, מגייסים עדי מדינה אפילו בתיקי רצח. וכאן מדובר על חוקר לשעבר ביאחב"ל, אשר היה אחד העדים למעשיו המופקרים של מזרחי; ושנית - החשדות המבוססים נגד מזרחי עולים לא רק מהעדויות של יאז'מסקי, אלא מהראיות שהציג, מהחשיפות בעיתונות בנושא זה, ומהעדויות של חוקרים נוספים ביאחב"ל, שמסרו: תימללנו שיחות בניגוד לחוק, לפי דרישת מזרחי;
- "שיחות מסופקות" - כותבת ליבוביץ, כי בהאזנות הסתר לאביגדור ליברמן תומללו בסך-הכל 630 שיחות, מהן כ-450 "שיחות מסופקות" שחלקן הגדול תוקצר בשורות ספורות בלבד שהועברו ישירות למזרחי, לעומת 180 שיחות "רגילות". ממשיכה ליבוביץ ומציינת, כגילוי אגבי של האמת, כי "בסופו של דבר נמצאו כ-300 תמלילים, חלקם - כאמור - קצרים ביותר, שהיום ניתן לקבוע שאינם בנושאי החקירה, שנשמרו בכספת ולא נעשה בהם כל שימוש שלא כדין, ולא הודלפו למרות ההתקפות התקשורתיות להן היה מזרחי נתון". מצער להבין, כי אותה פרקליטה, המוגדרת על-ידי כמה כתבי חצר כפרקליטת מחוז מקצועית נטולת פניות, אינה מבינה כי 300 תמלילים אסורים ובלתי רלוונטיים לחקירה, הן 300 עילות המצדיקות הדחת מזרחי;
- צחוק מהחוק - בעמ' 9 במכתבה עושה ליבוביץ צחוק מהחוק, וגם קצת צחוק מעצמה. אסביר: ליבוביץ הגיעה בעצמה למסקנה, כי בהנחיית מזרחי תומללו 300 שיחות אסורות שאינן רלוונטיות לחקירה. המדובר, נזכיר, בתמלול שלא הותר על-ידי בית המשפט.
לגישת ליבוביץ, מזרחי יזם פתרון מקורי, כאשר הורה להעביר, לידיו בלבד, את התמלילים שהפקתם לא הותרה מפורשות על-ידי בית המשפט. מזרחי, לפי ליבוביץ, שמר זאת בכספת שלו, ובכך הגן על דליפת תוכנם. עכשיו כותבת ליבוביץ: "האם יש הצדקה לשקילת הסקת מסקנות כה קשות, רק מפני שלא הורה לפקודיו לחדול מלקיים את ההנחיה שנתן בעצמו בסברו שהיא ראויה?".
טיעון מוזר, שהרי מה שמבקשת כאן ליבוביץ הוא לא לבוא חשבון עם חוקר בכיר מאוד, שסרח כאשר כפה על פקודיו לבצע עבירות, ואחר-כך לא ביקש מהם לחדול מכך ולהימנע מביצוע עבירות נוספות. מזרחי לא רק שלא ביקש, כידוע, אלא גם עמד על כך - כשהוזהר על-ידי כמה מפקודיו - שימשיכו בביצוע המעשים הבלתי חוקיים;
- האם החוקר מס' 1 צריך לדעת את החוק - בעמ' 10 במכתבה, טוענת ליבוביץ כי אין ראיה לכך שמזרחי ידע על ההגבלה שקבע בית המשפט (שהתיר רק תמלול שיחות רלוונטיות לחקירה). טיעון מוזר, כשהוא מוצג כדי לגונן על החוקר מס' 1 בישראל. שהרי אין חולק על כך, כי מזרחי היה צריך לאפשר לפקודיו לעשות רק מה שהתיר בית המשפט מפורשות בצו. יותר מזה: דוח היועמ"ש מביא עדויות מפי כמה מפקודיו של מזרחי, שמסרו כי דרישותיו של מזרחי נוגדות את החוק ואת צו בית המשפט;
- צילומים אינטימיים - רובינשטיין, בהחלטתו, יצא נגד מהלכי חקירה שכללו צילום אישיות פוליטית בעיצומו של אקט אינטימי. על-כך כותבת ליבוביץ: "העובדה שהעבירות הנחקרות כרוכות בפוליטיקה ומשולבות גם ביחסים אינטימיים, מעוררת אולי תהיה ביחס לחשודים, אך לא ביחס למזרחי". ליבוביץ אינה מפרטת במי ובמה בדיוק מדובר, ולא מפאת רצונה להימנע מפגיעה בצינעת הפרט של אותו חשוד. בהכירי מעט את הפרשה, יכול אני לומר, כי חוקרי יאחב"ל, ובראשם מזרחי, פגעו באופן חורג ומיותר בפרטיות אותו חשוד, עד כדי מציצנות מכוערת וזולה.
- "החוקרים הרעים" - עד כמה מרחיקה ליבוביץ כדי לגונן על מזרחי ניתן ללמוד גם מהקטע הבא. ליבוביץ מתייחסת לדבריו של רובינשטיין בדוח שהגיש, שם מתח ביקורת על יחסו הבלתי ראוי של מזרחי לחוקרי מח"ש. "למרבה הצער", כותבת ליבוביץ, "כמי שקראה חקירות רבות בשנות עבודתה, סברתי אף אני שיש ממש בטרונייתו של מזרחי כלפי החוקרים".
זה טיעון מוזר, במיוחד מצד מי שמעידה על עצמה שקראה חקירות רבות. לו היתה מעיינת היטב בחומר החקירה, היתה מגלה כי החוקרים התייחסו אל מזרחי בכפפות משי. הם נמנעו ממיצוי הדין עימו, ונתנו בידו את כל הזמן שבעולם, שהספיק אפילו לייצר לעצמו הגנה.
- להיטות יתר - רובינשטיין כתב בהחלטתו, כי גם אם פעל מזרחי בתום-לב, וכל פעולותיו - מנקודת מבטו - נעשו לקידום חקירה במאטריה רגישה ומורכבת, אינה חזות הכל, וכי העובדה ששוטר פועל מתוך כוונה לקדם את החקירה איננה מכשירה כל פעולה שתבוצע על ידו. להדגמת העיקרון, בחר רובינשטיין להציג מקרה בו משתמש חוקר באלימות כלפי הנחקר בשל אמונתו שהדבר נדרש לקידום החקירה, ומזהיר מפני להיטות יתר בביצוע התפקיד העלולה להאפיל על שיקול הדעת הראוי.
"לצערי", כותבת ליבוביץ, "אין הנידון דומה לראייה, והשוואת אי החוקיות הברורה שבהפעלת האלימות לקידום החקירה אל הנחייתו של מזרחי, לא השוואה היא".
בנקודה זו כדאי להסכים עם קביעת ליבוביץ. אכן, אין המשל הדומה לנמשל, שכן הנמשל כאן חמור יותר: מזרחי, בידיעה ובחלק מהזמן באישור של ארבל, הפר צווי בית משפט, פגע בפרטיות של חשודים ואישים רבות אחרים, וגם סיכן הליך דמוקרטי. כל זאת, כאמור, תוך מעורבות פרקליטת המדינה, עדנה ארבל. הוא עשה זאת, בתקופה שהיה מצוי ביריבות אישית עם אביגדור ליברמן. ובמילים פשוטות: ארבל ומזרחי ביצעו פשע מאורגן, תוך ניצול מעמדם לרעה. כל זאת כדי לסלק מדרכם את "הרוסי המזוקן", שהעז להרים ראש ולצאת נגד הטרור המשפטי והמשטרתי שהפעילו הצמד ארבל ומזרחי.
- יחס בלתי מידתי, חסר תקדים - טוענת ליבוביץ, כי החלטת רובינשטיין להדיח את מזרחי, הינה בלתי מידתית וחסרת תקדים. וזה טיעון מקומם, המטיל דופי דווקא בכשירותה של ליבוביץ לשמש בתפקיד פרקליטת מחוז.
האין זה ברור, כי אדם שהורה לבצע פעולות אסורות - גם אם נניח שלא ידע שמדובר בעבירות על החוק - אינו יכול להמשיך ולכהן באותו תפקיד בכיר שבו כשל?; האם יכול אדם כזה, אשר במקרה הקל יותר, מבחינתו, ניתן לקבוע כי הוא התרשל בתפקידו ונמנע מלדבוק בצווי בית משפט, להמשיך ולעמוד בראש אגף החקירות במדינת ישראל? האם אין להגן על הציבור מפני קצין בכיר שכבר הוכח יותר מפעל אחת כי שיקול דעתו פגום ואף מעוות? האם מדובר בהדחה חסרת תקדים? הרי בצה"ל, לדוגמא, מודחים מידי שנה מפקדים רבים, בגלל התרשלות ו/או אי עמידה בפקודות הצבא.
- טובות הנאה אישיות - ליבוביץ, כמו ארבל, וגם בדומה למזרחי עצמו, טוענים שוב ושוב כי מזרחי לא פעל כדי להשיג טובת הנאה אישית; ואם כשל - הרי שאין להחמיר עימו, שוב, מכיוון שלא פעל למען עצמו. וזה שוב שקר לבן.
סוד גלוי הוא, כי מזרחי בנה קריירה במשטרה על דריסת בכירים. כך התקדם בדרגות ובתפקידים, עד שהגיע לתפקיד ראש אגף החקירות. את תפקידו הנוכחי קיבל, בדרך הטעונה בעצמה חקירה, בזכות המעמד שיצר לעצמו: כחוקר האמיץ ביותר בתבל, כביכול, וכמי שנלחם בפשע בישראל - כולל בפשיעה המאורגנת מצד גורמים המגיעים ממדינות חבר העמים. מיותר כמעט לציין, כי ככל שהתקדם בדרגות, בזכות זאת, גם קיבל תוספת נאה למשכורתו.
סוד גלוי הוא, כי מזרחי פעל רבות להאדרת שמו, וזה כבר עניין של יצירת טובת הנאה אישית. בזכות זאת - ובזכות החקירות המוזמנות בחלק מהמקרים, וההימנעות מביצוע חקירות, במקרים מסויימים אחרים, הוא נישא על כפיים לפחות בכמה מכלי התקשורת, ובמיוחד בעיתונים ידיעות אחרונות והארץ. אלה גוננו עליו מפני מיצוי הדין עימו, גם כאשר התברר כי סרח, עיוות, סילף, שיקר ומה לא.
אחרי כל זאת, לא ניתן לקבל את טענת עו"ד יסכה ליבוביץ, כאילו מזרחי פעל רק לטובת הציבור, וכאילו הוא לא נהנה מטובות הנאה. העובדות מוכיחות, כי מזרחי פעל קודם כל לטובת מזרחי. הוא זכה מן ההפקר ונהנה מטובות הנאה משמעותיות.
