בפרשת השבוע שעבר, פרשת וָאֵרָא, קראנו על שבע מכות שחוטפים המצרים בניסיון להניע אותם לשחרר את בני ישראל משיעבודם, אבל המצרים, בהנהגת פרעה מלכם - מתעקשים להחזיק בבני ישראל כעבדים. האמת היא שבמהלך החודשים שחטפו מכות, מכה אחת לחודש, כאשר כל מכה שימשה שבוע אחד ושלושה שבועות היו להם להתאוששות ולחשבון נפש (ראה רש"י ל-ו', כ"ה: שהייתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם) לכן בני ישראל היו פטורים מעול השיעבוד. המצרים היו עסוקים מדי בצרות של עצמם ולא היה להם ראש להתעסק עם בני ישראל, לבדוק אם מילאו את מכסת הלבנים ולהעניש את מי שהתרשל.
אמנם כמה פעמים הגיעו המצרים לסף שבירה, הביעו הסכמה לשחרר את בני ישראל ובלבד שתסור מעליהם המכה התורנית. כמו למשל במכת ברד, האחרונה עליה קראנו בשבוע שעבר (שמות ט'): [כז] וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, חָטָאתִי הַפָּעַם: ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים. [כח] הַעְתִּירוּ, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד; וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם, וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד. אבל רק הגיעו אל הסף, לא עברו אותו. לא נשברו ולא שיחררו: [לד] וַיַּרְא פַּרְעֹה, כִּי-חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת--וַיֹּסֶף לַחֲטֹא; וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ, הוּא וַעֲבָדָיו. [לה] וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', בְּיַד-מֹשֶׁה. אז השבוע הם חוטפים עוד שלוש מכות, שבסופן הם נשברים ולא רק שמשחררים את בני ישראל אלא מגרשים אותם.
ידועה עמדתנו כי הסיפורים שהתורה מספרת לנו, נושאים בחובם מסר אקטואלי לחלוטין. זה נכון כמובן גם לסיפור על מכות מצרים, גם המכות וגם העקשנות שלא ללמוד לקח, להתעקש על תפיסות ישנות למרות שהכל קורס מול העיניים. פרעה ומצרים זה לא משהו שהיה פעם ונגמר, זה משהו שמלווה אותנו תמיד, בכל ההיבטים של הסיפור הזה. מצד אחד הכניעה של בני ישראל לשיעבוד לאורך שנים רבות, האנחות כאשר העומס של השיעבוד נהיה בלתי נסבל, אובדן האמונה באפשרות של שיחרור ולפעמים אפילו ניסיון של חלק מהמשועבדים לחבל בתהליכים שאמורים להוביל לשיחרור מהשיעבוד. ומצד שני המשעבדים, למרות כל מה שקורה להם, הם מסרבים להשתחרר ממעמד האדנות שניכסו לעצמם ולשחרר את המשועבדים לדרכם ולגורלם.
אז נכון שלעולם אין ההיסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק מוחלט, אבל העקרונות נותרו כפי שהיו מעולם, רק המעטפת משתנה בשינויי העתים. בעבר זו הייתה ארץ מצרים, אבל מאז ואילך אלה המְצָרִים של החיים השוטפים. להם אנחנו משועבדים ואפילו לא יודעים שאפשר וצריכים להשתחרר מהשיעבוד. אולי כי לא מודים שמשועבדים. הרי כל הזמן משכנעים אותנו שאנחנו חופשיים להחליט, לבחור מה טוב עבורנו. אנחנו חיים בדמוקרטיה, לא?! אז על איזה שיעבוד אתה מדבר? ומיהו הפרעה שמשעבד אותנו? ובכן, יש כאלה שעושים לעצמם חיים קלים ומזהים איזה "משעבד" כפרעה התורן. לאחרונה אפילו מצאו שיש דמיון פיזי בין ברק אובמה לפרעה ולדעתם, דמיון זה אמור להסביר את הנטיות והמהלכים הפוליטיים של הנשיא האמריקני.
אולי זה נכון, אבל לעניות דעתי זה פשטני מדי. כי לנשיא האמריקני, גם אם ירצה מאוד, אין שום יכולת לשעבד אותנו. למעשה, הבחירה החופשית שלו מוגבלת לעניינים של ארצו וכדומה. אין לו שום בחירה, שלא לדבר על חופש פעולה, בנוגע לעם ישראל. אולי יש לו איזו יכולת בנוגע למדינת ישראל, אבל גם זה, רק משום שהמדינה הזאת בחרה בשיעבוד במקום בחירות. ועדיין, מכיוון שחיים כאן מיליוני יהודים כן ירבו, ברגע שאנחנו נוקטים צעד שמתאים לרצונו של ה' יתברך - הגויים, בעל-כורחם עונים אמן. כולל ברק אובמה כמובן. ורואים את זה ברור בפרשת השבוע בֹּא.
כאמור, המצרים חוטפים עוד שלוש מכות לפני שמשחררים, ליתר דיוק מתחננים, לבני ישראל שייצאו מארצם. שלוש מכות אלה שונות מקודמותיהן בכך שהן מסבירות היטב את מניעי העקשנות המצרית, כדלקמן, ובכך גם מלמדות אותנו כיצד להתייחס לשיעבוד שלנו למצרי ההווה ומהי הדרך להשתחרר ממנו. שלוש המכות הן אַרְבֶּה, חֹשֶׁךְ, וּמֵת כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. פרעה קיבל התראה מפורשת לפני כל מכה, אבל משום מה המשיך להתעקש. כאילו חשב "לא יכול להיות שזה באמת יקרה". אבל זה קרה וזה כאב מאוד. שוב ביקש ממשה שיסלק את המכה המכאיבה והבטיח להיות בסדר, ושוב חזר בו והתעקש. עד מכת בכורות.
קיבעון חשיבתי - קיים גבול?
(פרק י'): [ג] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר ה' אֱלֹקֵי הָעִבְרִים, עַד-מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי; שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי. [ד] כִּי אִם-מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ אֶת-עַמִּי--הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה, בִּגְבֻלֶךָ. יש לשים לב שהדרישה שַׁלַּח עַמִּי היא לתכלית מוגדרת, וְיַעַבְדֻנִי. ואולי גם זה הפריע לפרעה, שעד עכשיו הם עבדים שלו ומעתה הם אמורים להיות עבדים לאיזו ישות אחרת, מה פתאום שיוותר? פרעה - המדינה, מעל הכל, ועם כל הכבוד, ויש כבוד, הקב"ה לא יכול להפקיע את שיעבוד המדינה מעל אזרחיה. המדינה מוכנה לאפשר להם איזה עניינים של פולחן, [ח] וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם; אבל המילה האחרונה שייכת לה, מִי וָמִי, הַהֹלְכִים. כי מי שמגויס לצה"ל, לא יכול לעבוד את ה' באופן מלא שכן הוא אמור לעבוד את הצבא ואת שיגיונות הפוליטיקאים השולטים בו.
משה מבהיר שמדובר בשיחרור מלא מעולו של פרעה ובשיעבוד מוחלט לבורא יתברך. פרעה לא מוכן לקבל את הדרישה הזאת והמו"מ מסתיים בלא כלום. אחר-כך באה מכת הארבה והיא נושאת מסר נוקב: המון כוחות פועלים בעולם וכל אחד מהם מתיימר להוביל את כל האחרים בדרכו שלו, המון רעיונות מתרוצצים בראש וכל אחד מהם מתיימר להיות הכי נכון ומדויק, אבל כל הכוחות שפועלים בעולם וכל הרעיונות המתרוצצים בראשו של אדם, מקורם אחד: ה' אחד ושמו אחד. הריבוי הזה, הארבה, נוֹצָר, הגיע למצרים וגם סולק משם, כי כך רצה ה' אחד, אבל בעודו פועל במצרים, הוא מכלה את כל הירק ולא מותיר לאנשים אפשרות לחיות. פרעה נלחץ: [טז] וַיְמַהֵר פַּרְעֹה, לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵיכֶם--וְלָכֶם. הוא מבקש ממשה: שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם, פעם אחת, אחרונה ודי, ומשה סולח: [יח] וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה; וַיֶּעְתַּר, אֶל-ה'.
[יט] וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ-יָם, חָזָק מְאֹד, וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה, וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף: לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד, בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם. זו כבר הייתה המכה השמינית, זו שכנגד הבינה מלמטה למעלה. הראשונה "דם" כנגד המלכות, השנייה "צפרדע" כנגד היסוד, השלישית "כנים" כנגד ההוד והנצח ביחד, שם הודו החרטומים כי אֶצְבַּע אֱלֹקִים הִוא וכן הלאה, עד הארבה שכנגד ריבוי המחשבות והרעיונות שבכוח הבינה. גם כעת פרעה אינו משחרר את בני ישראל, הוא היה נעול כל כך בעקשנות שלו, עד שכבר לא ניתן לו צ'אנס לצאת מעצמו ולוותר. גם כשנמאס לו כבר והוא מוכן לוותר, ה' מתערב ומקשיח את עמדתו: [כ] וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְלֹא שִׁלַּח, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וכעת מגיעה המכה שכנגד כוח החכמה שבנפש: [כב] וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; בשונה ממכות אחרות, מכה זו התבטאה בכמה רמות. רמה א': וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. רמה ב': [כג] לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; באותו זמן, וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם. דרך אגב, עד כאן זה שישה ימים. אבל אמרנו שכל מכה שימשה שבעה ימים, להיכן נעלם יום אחד? אומרים המפרשים שהיום הזה נשמר כדי להופיע עליהם בים סוף (פרק י"ד): [כ] וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה. כלומר, למצרים היה חושך ואור לבני ישראל (עד כאן ההערה). באותו זמן ובאותו מקום - לאלה חושך מוחלט ולאלה אור מלא, כיצד נסביר זאת בהקשר האקטואלי?
אמרנו שהמכה הזאת היא כנגד כוח החכמה בנפש. בנקודה זו, בחכמה, מתקיים החיבור בין האדם ובין האור האלוקי שמהווה ומחיה אותו. כאשר האדם מתאים את התנהלותו לרצון העליון - גם במצבים חשוכים הוא זוכה לגילוי אור, כמו בני ישראל במצרים וכמו שקראנו בהפטרה של שבת האחרונה, מה שיהיה בעתיד הקרוב בע"ה (ישעיהו ס'): [ב] כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ, וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים; וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה', וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. המצרים התעקשו ללכת בדרך המנוגדת לרצון העליון ועובדה זו נחשפה בפניהם בחושך הממשי ששרה עליהם. כמובן, הרעיון היה להניעם לחפש את הדרך אל האור, ולרגע נראה היה שזה אכן קורה: [כד] וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה'. אבל זה לא היה באמת, עדיין היו לו תנאים: רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם, יֻצָּג: וכאילו הוא עושה טובה למישהו: גַּם-טַפְּכֶם, יֵלֵךְ עִמָּכֶם.
בסוף הגיעה מכת בכורות שכנגד הכתר, משהו שמעל השכל לגמרי. כידוע, כאן כבר לא נותרה לפרעה ברירה והוא שחרר את בני ישראל, אבל זה נגמר באמת רק לאחר שחרבה מצרים. לא חייבים להגיע לכך, אפשר לעצור את ההידרדרות ולשנות כיוון, לעסוק בבניין במקום בחורבן. מה שצריך בשביל זה, מה שנדרש מאתנו, זה לשמור ואולי אף לחדש את החיבורים למקור האור, ה' יתברך, ואז, בלי ספק, הגויים יישרו קו עמנו.
