ב-27 בינואר, לפני 65 שנים בדיוק, פרצו כוחות הצבא האדום לשערי מחנה המוות באושוויץ- בירקנאו. 7600 יהודים שכבו על דרגשי העץ, גוססים, ספק חיים, ואפילו כוח לשמוח על קץ הסיוט, סוף האימה, לא היה להם. חמש עשרה אלף מבני משפחותיהם שהיו עימם במחנה קפאו למוות בעת שהוצעדו רק תשעה ימים קודם לכן על-ידי הנאצים הנסוגים, תשושים, מורעבים וחולים במחלות קשות, בקור מקפיא ובשלג גבוה, ללא כסות מתאימה לעורם ב"מצעד המוות", הידוע לשמצה, מאושוויץ לתוככי פולין.
65 שנים חלפו מאז נרצחו שליש מבני עמנו על-ידי מכונת ההשמדה הנאצית ושארית הפליטה, אודים מוצלים מאש, הגיעו, לאחר תלאות רבות, למולדתם, והקימו מדינה עצמאית.
65 שנים ושמעון פרס אמור לנאום בעברית לפני חברי הבונדסטאג והבונדסראט בבניין הרייכסטאג כנשיאה של המדינה היהודית - מדינת ישראל המבטאת את הניצחון הגדול של העם היהודי על חיית הטרף הנאצי. לא רק כנשיאה של ישראל יתייצב פרס לפני בית הנבחרים הגרמני, אלא כפה לששה מיליון יהודים שנרצחו, רק בשל יהדותם, ואף כמייצגה של יהדות מפוארת שחייה בגרמניה והוציאה מתוכה גאונים כמנדלסון, ויזל, פרויד, מרקס, ומעל כולם אלברט איינשטיין.
אילו בעשרים ושבעה בינואר 1945 היה מישהו אומר כי יבוא יום ונשיא מדינת ישראל ינאם בבניין הרייכסטאג ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הוא היה נחשב לגרוע מהוזה בהקיץ.
מי, ב-1945, היה מאמין כי מתוך אפר השואה תעלה ותצמח - כעוף החול האגדי הקם לתחייה - מדינה יהודית חופשית, ריבונית, דמוקרטית ומשגשגת?
מי, ב-1945, היה מאמין, כי מתוך ההרס המוחלט שהמיט המשטר הנאצי על האומה הגרמנית, תצמח גרמניה חדשה, שוחרת שלום, דמוקרטית, יציבה ומאוחדת - ותחזור ותתפוש את מקומה במשפחת העמים?
אבל כל זה אכן התרחש במציאות, על-אף שזה נראה כמעשי ניסים. ההצלחה היא תוצר פועלם של מליוני אנשים ונשים: יהודים שהיו נחושים בדעתם לא לתת לאידיאולוגיה של שנאה ויותר מכך לאידיאולוגיה של נקמה להביס אותם - וגרמנים שבקבלם על עצמם אחריות מלאה לפשעי הנאצים אפשרו לעמם המובס לבנות חיים חדשים.
שני העמים גם בורכו במנהיגים שידעו לשלב חזון עם כושר עשייה פוליטי, ולהשיג מה שנדמה היה בשעתו כמשימה בלתי אפשרית.
בצד היהודי, היו אלה חזונו ונחישותו של דוד בן-גוריון שאפשרו לעם היהודי לחלץ תעצומות נפש מתוך גיא הצלמוות של השואה: הוא השכיל להוביל את ישראל לעצמאות, לעליית המונים, להתפתחות כלכלית ולהישגים חסרי תקדים בתחומי החינוך והידע, לבנות כוח מגן אפקטיבי ולשמור על ישראל כחברה פתוחה ודמוקרטית.
מן הצד הגרמני, היו אלה שני מדינאים שונים זה מזה, קונראד אדנאואר ווילי בראנד, שהשכילו להבין כי רק אם תתמודד גרמניה ביושר עם זוועות הנאציזם והשואה, ותכיר באחריותה, יוכל עמה לחלץ את עצמו מן התקופה האפילה שלתוכה דרדר הרייך השלישי אותו ואת העולם כולו.
תודות לתעוזתם ולאומץ לבם של מנהיגים אלה - ורבים, רבים אחרים - עלה בידם של גרמנים ויהודים לגשר על התהום הנוראה אשר הפרידה ביניהם בעקבות מלחמת העולם השנייה. בשני הצדדים היה צורך באומץ מוסרי ומדיני לצפות אל העתיד, מבלי לשכוח את מוראות העבר.
אסור לנו להניח לשואה לשמש כמחסום ענק בין העבר לעתיד.
ניצחון הדמוקרטיה ב-1945 לא העלים לחלוטין את הרוחות הרעות שהעלו בזמנם את הנאציזם.
זרמים גזעניים, צפים מפעם לפעם בארצות אירופה ובמקומות אחרים בעולם.
אנו, בישראל, עוקבים בדאגה אחרי תופעות אלו, ומעודדים את המשתתפים במאבק הצודק והנחוש בפשעי שנאה אלו. יש למצוא את האיזון הנכון אשר יאפשר לעקור מיסודן תופעות אלימות אלה מיד עם הופעתן הראשונית, ולא לתת להן להכות שורש תוך שמירה על חופש הדיבור ומניעת עריצות.
תופעה זו אינה מוגבלת לאירופה. באזורנו ראינו בשנים האחרונות כיצד נשיא של מדינה החברה באומות המאוחדות , מוחמד
אחמדינג'אד, חוזר שוב ושוב על כך כי השואה לא התרחשה וכי יש למחוק את ישראל ממפת העולם. הצהרות אלו מלוות במאמצים לפיתוח נשק בלתי קונבנציונלי.
תופעה זו של קריאה פומבית לרצח עם, יחד עם נשק להשמדה המונית, יש לעקור מן השורש. את הסכנה שבהתעלמות, בשתיקה ובטמינת הראש בחול, מכירים כולם.
אסור לקהילה הבינלאומית לאפשר לשלטונות באירן להפוך ללעג מאמצים אלו, ועליה לעשות הכל כדי לעצור את הטרוף האירני, המאיים על שלום העולם כולו.
חשוב לציין כי כשם שהכחשת השואה היא עבירה פלילית בגרמניה - ובמדינות אחרות - כך יש לנהוג ולהחרים ולנדות את מי שמביע עמדות אלו ברמה המדינתית. לא יעלה על הדעת מצב שבו היסטוריון המכחיש את השואה בספריו יידון למאסר - ואילו ראש מדינה המכריז על כך שוב ושוב מעל בימות בינלאומיות ייחשב כאורח רצוי בטרקליני מנהיגים בעולם.
דווקא על גרמניה מוטלת חובה להוביל מהלכים בינלאומיים שיהפכו ראשי מדינות מכחישי שואה ל"פרסונה נון גראטה" בכל מדינה דמוקרטית ובכל פורום בינלאומי. גרמניה החדשה מבינה זאת.
רק שילוב של מאבק עיקש נגד כל תופעות של גזענות ושנאת ה"אחר" באירופה והחרמה עולמית של מי שמפיץ רעיונות כאלו, תיתן ביטוי נאות לשבועה שהעולם הנאור נטל על עצמו אחרי ה-27 בינואר 1945: Never Again.
ביום זה, ערב נאומו ההיסטורי של נשיא ישראל בפרלמנט הגרמני לרגל יום השואה הבינלאומי, חשוב להדגיש את המעשה המופלא של הקמת מדינת ישראל. שלוש שנים לאחר השואה הנוראה שפקדה את עמי הקימונו מדינה. 650 אלף יהודים בלבד, אודים מוצלים מאש, מנסים להשתקם, ללא צבא וללא נשק. מיד למחרת הותקפו על-ידי צבאות סדירים של שבע מדינות ערב.
ממשלת גרמניה התייצבה לצידנו וסייעה רבות בהבטחת ביטחוננו, בפיתוח כלכלתנו, ואף בהשגת שלום עם שכנינו. לא פעם ואף לאחרונה הסתייענו בשירותיה הטובים של גרמניה בהחזרת בנינו הביתה משבי האויב (גם בעצם ימים אלו ממשיך מתווך גרמני לדלג הלוך ושוב בין ישראל לעזה כדי להחזיר הביתה את גלעד שליט שנחטף על-ידי אנשי חמאס משטח ישראל אחרי יציאתנו מעזה).
אין יהודי בעולם שיכול למחול, ולא יכול להיות בן תרבות אחד בעולם שיכול לשכוח. אך מבטנו מופנה אל העתיד. אל עולם טוב יותר.
אסיים דברי בסיפור יהודי ששמעתי בעבר מהנשיא פרס ושהגיע לאוזניו באורח בלתי צפוי מכומר שחום עור בדרום אפריקה: הרבי שאל את תלמידיו קושייה מסובכת: מתי נגמר הלילה? ומתי מתחיל היום?
אחד התלמידים השיב "כאשר ניתן להבחין ממרחק בין תיש לבין עז נגמר הלילה" . רעהו החרה, החזיק אחריו, ואמר "כאשר ניתן להבחין בין עץ תאנה לעץ זית מתחיל היום" והרבי שותק.
ביקשו התלמידים מהרב להשיב וזה אמר: כאשר אתה הולך ברחוב ורואה אדם, בין אם יהודי ובין אם גוי, ואומר לו: 'אחי אתה', וכאשר אתה פוסע ורואה אישה, בין שחורה ובין לבנה, ואומר: 'אחותי את', עולה השחר על פני תבל.
