השופט כורך את
חופש הביטוי עם האנונימיות ברשת ועם הזכות לפרטיות. בעיניי, אלה שלושה דברים נפרדים. אין קשר בין האנונימיות ובין חופש הביטוי. זאת, בעיניי, טעות גדולה בהבנת המונח הכל-כך-חשוב הזה.
חופש הביטוי הוא זכות יסוד גדולה, העומדת לכל אחד להביע את דעתו. בפומבי. בפני קהל ועדה. אין חולק, שחופש הביטוי הוא אחד היסודות החשובים ביותר לדמוקרטיה. אבל - אנונימיות?
החופש להתבטא מתחיל בכיכר העיר, או בהייד-פארק אם תרצו. יכול כל אחד לקחת ארגז, לעלות עליו ולדבר בפני הציבור. יכול כל אחד להביע את דעתו בעלונים ולחלק אותם בתיבות הדואר. אפשר, כמובן, להדפיס את הדברים בעיתון או להשמיעם ברדיו או להופיע בטלוויזיה והכל מפי הדובר או הכותב. חופש להתבטא באנונימיות הוא צעד גדול נוסף וצעד לא ראוי.
השופט
אברהם אברהם חושב, שמעלותיה של האנונימיות ברשת עולות על מגרעותיה. לכאורה, הפרסום נטול הזהות יכול להביא לחשיפה ולגילוי מעשים בעלי חשיבות ציבורית. האם היו כאלה?
מאידך-גיסא, כאשר ביקשו אנשים לגלות ולחשוף מידע ולהישאר אנונימיים, פנו לעיתונאי והציגו בפניו את המידע. עיתונאי - כגורם נייטרלי ומקצועי - בדק את המידע ופרסם אותו.
מה ההבדל? באחריות. מי שמפרסם מידע, מקבל על עצמו את האחריות למידע זה. אם הדברים נכונים - יזכה להערכה. אם יפרסם דיבה, השמצה או שקרים - ייענש. אם יפורסם שמו, הציבור יידע מי המשמיץ.
גם אלי פנו אנשים, כשהייתי עיתונאי פעיל, והציעו מידע בתנאי שזהותם לא תיחשף. אבל לא רצו או לא יכלו להביא הוכחות לדבריהם. ואז, האחריות נופלת על העיתונאי, שמפרסם מידע בלי לבודקו. יש מי שחייב לתת הסבר ולנמק.
האם אדם צריך גישה לאמצעי תקשורת כדי להתבטא? הרי כל בר בי רב יכול לפתוח בלוג ולהעלות את הגיגיו ברשת. חשוב שזה ייעשה בשמו ובזהותו.
מוטב לצטט דברים בשמה של השופטת ד"ר
דרורה פלפל, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שקבעה ב-2008, כי אם אדם פרסם פרסום פוגע, עליו לשאת באחריות ולכן יש לחשוף את זהותו, אם התובע משכנע את בית המשפט שיש לכאורה עוולה נזיקית העולה מהפרסום.
אחריות צריכה להיות, מלבד בפרסום טוקבקים אנונימיים. מדוע, כבוד השופט אברהם אברהם?
זה לא חופש דיבור. זה חופש ההפקר.
לי נראה, שהדיון הציבורי הופך מופקר יותר ויותר בחסות האנונימיות, ולכך יש משמעות רחבה יותר מאשר טוקבקים באינטרנט. חבל שבית המשפט נותן יד לכך.
