Mr. President,
Mrs. Kohler,
Mr. President of the Bundestag,
Madam Chancellor,
Mr. President of the Bundesrat,
Mr. President of the Federal Constitutional Court,
Prof. Tych,
Honourable Members,
Your Excellencies,
Honoured Guests,
ניצב אני היום כאן לפניכם, כִּנְשיא מדינת ישראל, ביתו של העם היהודי. ובעוד ליבי נקרע אל מול זיכרונות הֶעבר הנורא - צופות עיניי אל עתיד משותף של עולם צעיר, של עולם חף מכּל שנאה. עולם שבו המילים "מלחמה" ו"אנטישמיות" יהיו מילים מתות.
מכובדיי,
במסורת היהודית ההולכת איתנו אלפי שנים, מצויה תפילה בשפה האָרַמִית, שנאמרת לזכרו של המת, לזכרם של אבא ואימא, בנים וּבנות, אחים ואחיות.
תפילה יהודית עתיקת יומין זוֹ לא הספיקו לא לומר ולא לשמוע האמהות שתִינוֹקוֹתֵיהן נקרעו מזְרוֹעוֹתֵיהן, האבות שליוו במבָּטי אימה את יַלְדיהם הנדחפים אל תאי הגזים, הילדים שעלו בַּעשן המִשְרָפות.
במעמד זה, גבירותיי ורבותיי, אני מבקש לומר את המילים הראשונות מתפילה זו, כאן ועכשיו, בשמו של העם היהודי, וְלכבודם וּלְזכרם של שישה מיליונים שהפכו לאֵפר:
"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש שְׁמֵהּ רַבָּא
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
וְיַצְמַח פּוּרְקַנֵה וִיקָרֵב מְשִׁיחֵה
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא,
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר".
והתפילה מסתיימת במילים שהיו לסמל, במדינת ישראל, לַחַלום בעולם היהודי: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן".
ידידיי שליחי העם הגרמני וּנציגיו,
בִּמדינת ישראל וּברַחַבי העולם ניצולי השואה פּוֹרְשים אט-אט מֵארץ החיים. מספרם מתמעט מיום-ליום.
וּבאותו הזמן, עדיין חיים, על אדמת גרמניה, באירופה וּבִמקומות אחרים בעולם, אלה שעסקו במלָאכָה הבזויה ביותר עלי אדמות - רצח עם. בקשתי לכם: אנא עשו הכל כדי למַצות עימם את הדין.
אין זו נקמה בעינינו. זו שעת חינוך. זו שעת חסד לדור הצעיר בכל מקום. שיזכור, שלא ישכח, שיֵדע את מה שקרה ושלעולם, אבל לעולם, לא יעלה על דעתו, שיש אפשרות אחרת לבד משלום, פיוס ואהבה.
היום, יום הזיכרון הבינלאומי לקורבְּנות השואה, הוא היום שבו הפציעה השמש לראשונה לפני 65 שנים, אחרי שש שנות אוֹפֶל, וקרניה חשפו לעֵין כל, את מימַדי חורבן עמי.
באותו יום, הֶעשן עוד היתמֵּר מעל למִשרָפות המוּפצָצות, וְכתמי הדם וְהאֵפר עוד רבצו בִּכבֵדוּת על מחנה ההשמדה אוֹשְוִויץ-בִּירְקֵנָאוּ.
רְציף הרכבת דמם. ו"רמפת הסלקציה" הייתה ריקה מאדם. על גֵיא הרצח המפלצתי, השתלטה שלווה כוזבת. האוזן קלטה רק את השקט, אבל ממעמַקי האדמה הקפואה בקעה זְעקה שפּילחה לב אנוש, ונָסְקָה עד לשמים האדישים והשותקים. עשרים ושבעה בינואר 1945 הִגיע לעולם מאוחר מדי. שישה מיליון יהודים כבר לא היו בין החיים.
יום זה מסמל לא רק את הַהִתְיָיחָדוּת עם זכר הנרצחים, לא רק את נקיפת מצפּוּנה של האנושות לנוכח הזוועה שמעבר לבִינָתָה, אלא גם את הטרגדיה שבַּאיחוּר.
זה לִקְחוֹ של פרק הזמן שבו הוּסְחָה דעת העולם אפוף הלהבות, ותעשיית הרצח פעלה יום אַחַר יום, שנה אחר שנה, באין מפריע.
שלוש שנים קודם לכן, בְּ-20 בינואר 1942. לא רחוק מכאן, ב"וִילָה וַאנְזֶה", לחופו של האגם היפה, הֵסֶבָּה קבוצת קצינים וּפקידים בכירים בְּרָאשותו של רָיְינְהָארְד הַיְידְרִיך, כדי לארגן וּלתאם את התוכניות המעשיות ל"פתרון הסופי" של "הבְּעיה היהודית".
אַדוֹלְף אַיְיכְמַן, שקד בַּחריצות על מסמך המפרט את אוכלוסיית היעד שנועדה לגירוש וּלחיסול.
נמנו בו כל היהודים ביבשת אירופה. משלושת המיליונים שחיו בפולין, באוקראינה וּבִברית המועָצות, ועד ל-200 היהודים שחיו באלבניה הקטנה.
אַחד עשר מיליון יהודים סומנו למוות.
הנאצים היו יעילים, וּמוִילָה וַאנְזֶה הוליכה הדרך לאושוויץ, אל תאי הגזים והמִשרָפות.
אני עומד לפניכם ביום הזה וּבמקום הזה, מכובָּדַי, מנהיגיה וּנציגיה של גרמניה האחרת, הדמוקרטית - כִּנציגה של מדינת היהודים מדינת הניצולים, מדינת ישראל.
אני חש את עוצמתו המחְרידה וְהַנִשְגֶבֶת של המעמד הזה. אני מאמין וּמקווה שאתם חשים כמוני.
אני מְשַׁוֶוה לנגד עֵינַי בזה הרגע, את דמותו ההדורה של סבי הנערץ עלי, רבי צבי מלצר, איש נאה וּנְשוּא-פָּנים, שזכיתי להיות נכדו האהוב.
הוא היה המורה והמחנך שלי.
הוא לימְדַני תורה. אני רואה אותו בלובן זקנו וּבגבותיו השחורות, עטוף טלית, בתוך קְהל המתפללים בבית הכנסת, בַּעַיַירַת הולדתי וִישְנֵייבָּה שבּבּלארוס.
הצטנפתי אז, בשוּלֵי טליתו והאזנתי ברטט לקולו הֶערב והצלול. הוא מהדהד גם כעת באוזנַי, בִּתפילת "כל נדרי" של יום הכיפורים, בַּשעות וּבַרגעים שלפי אמונתו נקבע בהם על-ידי בורא עולם מי לחיים ומי למוות.
אני זוכר אותו עומד בתחנת הרכבת שהִסיעה אותי, ילד בן 11, מן העיירה בדרכִּי לארץ ישראל.
אני זוכר את חיבוקו הנרגש. אני זוכר את המילים האחרונות והמצַווֹת ששמעתי מפיו: "יַלדִּי, תמיד תישאר יהודי!".
הרכבת צפרה ונעה.
צָפִיתִי בסבי מבעד לחלון עד שדמותו נעלמה מאחור. זוֹ הייתה הפּעם האחרונה.
כשהִגיעו הנאצים לוִישְנֵייבָּה הם ציוו על כל בני הקהילה להתאסף בבית הכנסת.
סבי צעד בראש, עטוף באותה הטלית, שבתוכה התכרבלתי כילד, וּמשפחתו עמו. הדלתות ננעלו מבחוץ ואש הוּצְתָה במבנה העץ, מכל הקהילה נותר רק רֶמֶץ עָשֵׁן. איש לא שרד.
מכובדיי!
השואה מעלה שאלות נוקבות עד תהומות נפש האדם. עד היכן עלול להגיע הרֶשע שבאדם? עד היכן יָכול להגיע השיתוק בעם? שידע תרבות וְכיבד הגות?
אֵילו זוועות אפשר לעולל? להשתיק מצפֵּן מוסרי? לשתק שיקול הגיוני? איך יכול עם לראות עצמו כבן "גזע עליון", ואת זולתו כִּיצור אפסי.
ועומדת השאלה גם היום מדוע ראה הנָאצִיזְם בקיום היהודי סכנה כה גדולה וּמיידית?
מה הֵניע את הנאצים להקצות לתעשיית הטבח משאבּים כה רבים? מה טעם ראו הנאצים להמשיך וּלהתמיד בכך עד הסוף, גם כאשר תבוסתם כבר הסתמנה באופק?
האם אִיֵּים כוח יהודי לחסום את ה"רייך של אלף השנים"? האם יכול היה עם נרדף, נרמס במגְפי הצורר, לעצור את מִרכֶּבֶת המלחמה הדורסנית הנאצית? כמה דִיוִויזְיוֹת היו לַקהילות היהודיות באירופה? כמה טנקים, מְטוסי-קרב, כמה רובים?
גבירותיי ורבותיי,
אי-אפשר לפטור את האיבה הנאצית כ"אנטישמיות" גרֵידא. זו הגדרה נדושה. היא איננה מסבירה את הלהט הרצחני, החייתי, את הנחישוּת הכפייתית של המשטר הנאצי להשמיד יהודים.
הרי המלחמה נועדה להשתלט על אירופה, ולא כדי לבוא חשבון עם ההיסטוריה היהודית.
ואילו היינו, אנחנו היהודים, אִיּוּם מחריד בעיני המשטר ההִיטְלֵרַאִי, לא היה זה איום צבאי, אלא איום מוּסָרִי. מול תאווה ששללה את אמוּנָתנוּ, שכל אדם נולד בצלם אלוקים. שכולם שווים לפני האלוהים, שווים כבני אדם.
יהודי, גם בִּהְיותו חָשׂוּף מנשק, יִדבַּק בקידוש השם.
מיום שקם העם היהודי, אנו מצווים: "לֹא תִּרְצָח!", "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵהוּ!" - בכל המצבים, בכל המקומות.
את היהודי הַתָּם הזה, המאמין בציוויים האלה, אני רואה כעת לנגד עינַיי, בִּדמות סבי הטוב, הישר והיקר באדם. הנאצים ניסו לְהוֹפְכוֹ לדֶמון, ללא-אדם.
הם שרפו אותו ואת אֵחָיו בעודם בחיים. האש שרפה את גופם. לא את רוחם.
הם ניסו לתאר את בני עמי, בסִרטי תעמולה מַזוויעים וּבדפי ה"שְׁטירמֶר", כּטַפּילים, כעכבְּרי מחילות, כִּמְפיצי מחלות.
הנאצים ביקשו לשכוח וּלהַשכיח, את עֶרכי הצדק והחסד.
כִּיהודי, אני נושא תמיד את חוֹתַם הכאב של שואַת אַחָי ואחיותיי. כּישרְאלי, אני מבַכֶּה את האיחוּר הטרגי בַּהקמתה של מדינת היהודים, שהותיר את עַמּי ללא חוף מִבטַחים.
כסבא, איני מסוגל להשלים עם אובדנם של מיליון וחצי ילדים - הפוטנציאל האנושי והיצירתי הגדול ביותר שעשוי היה לשַׁנות את גורלה של ישראל.
גֵּאה אני על היותנו אויבו המוּשבָּע של הרֶשַׁע הנאצי.
גאה אני על מורשת אבותינו, נִיגּוּדָהּ הגמור של תורת הגזע.
גאה אני על תקומת ישראל, התשובה המוּסָרית וההיסטורית לניסיון למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה.
אני מודה לאל עליון על שקמו עמים והִכריעו את הטירוף, את הרשע ואת האכזריות.
השואה חייבת לעמוד לנגד עֵינֵיה וּמצפונה של האנושות, כאזהרת נֶצַח חמורה.
כצַו מחייב לִקדושת החיים, לשוויון האדם, לחירות וּלְשלום.
אין לראות ברצח יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית מעין "חור שחור" אסטרונומי, כוכב מוות בולע אור, אשר שואב לתוכו את הֶעבר ואת הֶעתיד כאחד.
אסור שהשואה תהיה בעיני כולנו מחסום בפני האמונה בטוב. בפני התקווה. בפני החיים.
אני שואל את עצמי היום, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כיצד הייתה יהדות אירופה רוצה שנזכור אותה? האוּמנם רק דרך עשן המִשרָפות? ואולי נכון גם לזכור את הַחיים שקדמו לשואה.
אם יש קול קולקטיבי למיליוני היהודים באירופה, הקול הזה קורא לנו ולכם, להביט קדימה. להיות את אשר יכלו הקורבנות להיות ולא היו. ליצור מחדש את אשר אבד לנו בְּהַכְחַדַתַם.
הרי יצירתם של יהודי גרמניה, שהזדהו עם ארצם, וּשתרומתם לתרבות, למדע, לכלכלה, למעמדה של גרמניה בכלל, הייתה כה גדולה, ללא יחס לגודלה של הקהילה.
הרי יהודים אירופאים קידמו ופיתחו את המדע, הטכנולוגיה, הכלכלה, הספרות והאֹמָנות של היבשת הזאת.
הם עשו זאת מפני שלאחר שהוגלו מארצם, נאלצו להיות עם של נַוָודים יודעי ספר. בעלי מלאכה וסוחרים רב-לשוניים.
עם מבורך ברופאים, סופרים, מדענים ואֹמנים. עם מבורך באישים שפֵּיאַרו את תרבותה של גרמניה, ותרמו לעולם כולו.
אני נפעם בחושבי על הזרם האדיר של הוגים וּממציאים שהתפרץ ממעמַקי העיירה היהודית, מהגטו היהודי, מבתי הבורגנות היהודים, משעה שיהודים הורשו להיכנס בשערי האוניברסיטאות.
כִּבְמטה קסם קמו לנו אַלבֵּרט אַיינְשְטֵיין, זיגמונד פרוֹיד, מרטין בּוּבֵּר, קַרְל מַרְקְס, הֶרְמָן כהן, חָנָה אָרְדֶנְט, הַיינריך הַיינֶה וּמשה מֶנְדֶלְסוֹן, רוֹזָה לוּקְסֶמְבּוּרְג, ווֹלְטֶר רָתֶנָאוּ, שְטֶפָן צְוַויְג וּ-וולטר בנימין. המשותף לאישים כה שונים הוא תרומתם האדירה למחשבה האנושית, תרומתם למוֹדֵרְנָה בדרכּם יוצאת הדופן. הם כיוונו את המבט הגרמני, האירופי והעולמי אל עבר עתיד חדש.
ועכשיו נותרנו עם הלקח המכריע: "לעולם לא עוד", לא עוד תורה גזענית.
לא עוד רגש עליונות.
לא עוד סמכות כביכול אלוהית להסית, לרצוח, לצפצף על החוק. להכחיש אלוהים ושואה.
לא עוד התעלמות מדיקטטוריים צמאי דם, מתחבאים מאחורי מסכות דמגוגיות, וּבפיהם סיסמות רצח.
ידידיי, נציגי העם הגרמני,
האיומים בהשמדת עם וּמדינה מושמעים בצילו של פיתוח נשק להשמדה המונית, בידיים שאינן שְקוּלוֹת? בדעה שאינה שפויה, בלשון שאינה דוברת אמת.
כדי למנוע שואה נוספת חובתנו לחנך את בנינו, לכבד חיי אדם. וּלקיים יַחסי עמים בדרכי שלום.
לכבד את התרבות הפָרְטִיקוּלָרִית ואת הערכים האוניברסליים. להדפיס בכל פעם מחדש את עשרת הדיברות.
להדליק פנסים. לכוון טלסקופים ומיקרוסקופים שיאירו את מחבואי המדע, שטְמוּנים בהם מַרְפֵּא לאדם וּלנפשו. מזון לרעבים, מים לצמאים, אוויר לנשימה. חוכמה לאנושות.
עם סיום המנדט הבריטי הכריז דוד בן-גוריון, מנהיגה של האומה המתחדשת, על הקמת מדינת ישראל.
הערבים דחו את החלטת האו"ם וְצִבְאוֹתֵיהֶם תקפו את ישראל.
ואכן, שעות ספורות בלבד אחרי ההכרזה, פלשו שבעה צבָאות ערביים לישראל, כדי לְהוֹרְסָה, בטרם קמה.
עמדנו מולם לבדנו. לא היו לנו בַּעלי ברית, גַבֵּנוּ? היה אל חוף התקווה האחרון שנותר לעם היהודי.
אילו הובסנו במלחמה ההיא, היה זה עלול להיות קץ עמנו.
צה"ל ניצח במערכה הנואשת הזו, כאשר צדק היסטורי וּגבורה אנושית חברו יחד. וּבצה"ל כבר שירתו באותה מלחמה ניצולי שואה שאך זה הִגיעו לחוף והתגייסו במהלך הקרבות. חלקם נפלו בַּחַזיתות האש.
בעודה מלקקת את פִּצעי המלחמה, החלה מיד ישראל הקטנה בעדיפות ראשונה לפתוח את שְעריה לִשרידי השואה וְלַהמוני פליטים יהודים מארצות ערב. כל השערים האחרים היו נעולים בפניהם.
מכובדיי,
אנו זוכרים היטב גם היום שבעודנו מתבוססים בדמנו, הגיע סיוע, מהמקום הפחות צפוי, מגרמניה החדשה.
שני מנהיגים בעלי שיעור קומה היסטורי, הושיטו יד זה לזה, משני עֶברי התהום: הקנצלר קוֹנָרְד אדנ"אוּוֶר, אבי גרמניה הפדרלית הדמוקרטית, ודוד בן-גוריון, האב המייסד וראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל.
בְּעשרים ושבעה בספטמבר 1951, השמיע אדנ"אוּוֶר מעל בַּמת הבּוּנְדְסְטָאג, את דְבר אחריות העם הגרמני לפשעי הרייך השלישי, כלפי העם היהודי, על נכונות ממשלתו לפצות על רכוש יהודי שנגזל. לסייע לִתקומת ישראל.
החלטת ממשלת ישראל לנהל משא-ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה, עוררה סערת רוחות שלא ידענו כמוה בעולם היהודי.
ניצולים שעל זרועותיהם מוטבעים מספְּרי המוות של מחנות ההשמדה, היו בין מֵיָידֵי האבנים בכנסת והיו גם בין תומכי דוד בן-גוריון. אך בן-גוריון עמד על שלו: ישנה גרמניה אחרת. איתה צריך לדון על הֶעתיד, לא רק על הֶעבר.
הכנסת הכואבת נתנה הסכמתה. השילומים מגרמניה סייעו לחילוצה של ישראל מִמְצוּקָתָה ותרמו להתפתחותה המואצת.
זכיתי אז, כאיש צעיר, להיות עוזרו, ואחר-כך סגנו, של בן-גוריון במשרד הביטחון, ולמדתי שישראל הבונה את ביתה, חייבת להגן על בַּניה.
גם כאן מצאנו אוזן קַשובה בגרמניה, שסיפקה לנו אמצעי הגנה. בין גרמניה לבין ישראל התפתחו יְחסים בעלי אופי ייחודי.
הידידות שנוֹצרה, לא באה על חשבון השִכְּחָה של השואה, אלא מתוך מודעות לאופֶל הצלמוות של הֶעבר, לאור החלטה משותפת וְנחרצת להפנות את המבט קדימה - אל אופק התקווה הטובה. לתיקון עולם.
הגשר על פני התהום נבנה בידיים כואבות וּבִכתפיים שֶשָׁחוּ מעומס הזיכרון. הוא נשען על יסודות מוסריים איתנים.
לאחינו וּלאחיותינו שנרצחו, בָּנִינוּ מצבה חיה. במחרשות ההופכות תַלמי מדבר למטעים פורחים. במעבדות המגלות חיים חדשים.
בכוח מגן המסוגל להגן על קיומנו. בדמוקרטיה ללא פשרה.
האמנו, וַאנו מוסיפים להאמין, שגרמניה החדשה תעשה ככל הדרוש מצידה, שהמדינה היהודית לא תעמוד עוד על נפשה כשהיא לבדה.
שדיקטטורות רצחניות, מתנשאות - לא תוכלנה בימינו להרים ראש שוב.
תודה לכם.
קוֹנָרְד אדנ"אוּוֶר, שמצא שפה משותפת עם דוד בן-גוריון, ווילי בּרַנְדְט, שכרע ברך לזכר גיבורי גטו וורשה. וְאתם, חברי הבּוּנְדְסְטָאג והבּוּנְדְסְרָאט, מהֶלמוּט שמידט והֶלמוט קוֹהל וּמנהיגים אחרים, העמקתם יסודות והוספתם נדבְּכי ידידות.
וּמוסָדות חברתיים, ארגוני כלכלה, מרכְּזי תרבות, אנשי רוח ואנשי מעשה, תרמו להעשרת רקמת יְחסים ייחודיים אלו.
תודה ושוב תודה.
אתה, הנשיא הוֹרְסְט קוּלֶר, הצהרת בכנסת בִּירושלים ש"האחריות לשואה היא חלק מהזהות הגרמנית". אנו מעריכים זאת מאוד.
ואת, גברתי הקאנצלרית, אָנְגֵלָה מֵרְקֶל, כבשת את לב עמנו בכנותך וּבחום יַחסך.
אמרת לשני בתי הנבחרים האמריקנים ש"התקפה על ישראל תיחשב כהתקפה על גרמניה". לא נשכח תמיכתך זוֹ המחממת את ליבנו.
מכובדַיי, גבירותיי ורבותיי,
קרוב לשישים וּשתיים שנים חלפו מאז קמה מדינת ישראל. עברנו מבחן של תשע מלחמות.
הִשגנו שני הסכמי שלום, עם מצרים ועם ירדן. למדינות שאיתן הגענו לשלום, החזרנו את השטחים אשר נפלו בידינו במהלך המלחמות.
האדמה שברשותנו היא סרבנית מאוד, ואף-על-פי-כן הצלחנו להקים חקלאות הנחשבת לאחת הטובות בעולם.
את מְקום חומרי הגלם תפסו יכולות מדעיות וטכנולוגיות שהביאו אותנו לשורה הראשונה של המאמץ המדעי. זוֹ גְדוּלָה מְפַצָה לארץ קטנה.
עמנו התאסף מֵהתפוצות. רוב העם היהודי מצוי כיום בישראל.
חזרנו לִשפתנו.
היינו למדינה היחידה באזור שבַּניה מדברים באותה לשון עתיקה שהייתה בפינו גם מלפני למעלה משלושת אלפי שנים - הלשון העברית, שפת התנ"ך.
ההיסטוריה היהודית מוסיפה לנוע בִּשני ערוצים מקבילים.
הֶערוץ המוסרי, המנוסח בעשרת הדיברות. המסמך שנמסר לנו לפני כִּשלושת אלפים וַחמש מאות שנים, שלא היה צורך לשנותו, והוא היה למַסָד התרבות המערבית.
והֶערוץ המדעי, החושף רזים וּצפונות, שנעלמו בֶּעבר מעיני האדם, וּמשהם נחשפים, הם משנים את אוֹרְחוֹת חיינו.
ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. חיים בה כמיליון וחצי אזרחים ערבים בשוויון זכויות. לא נרשה שאיש יופלה לרעה, בגלל לְאוּמִיוּתוֹ אוֹ דָתוֹ.
יצאנו מהמשבר הכלכלי העולמי וחזרנו לִצמיחה.
תרבותנו היא חדשנית ומסורתית כאַחת. הדמוקרטיה הישראלית תוססת. ללא רגע דל. היא לא נפסקת אפילו בִּשעת מלחמה.
ניצחונותיה של ישראל לא שמו קץ לסכנותיה. לנו אין תיאבון לאדמות לא לנו. ואין לנו רצון לשלוט על עם אחר, אך גם אין לנו רשות לעצום עיניים.
הרצון הלאומי שלנו הוא חד וצלול: להגיע לשלום עם שכנינו.
גבירותיי ורבותיי,
כַּידוע לכם ישראל תומכת בעֶקרון "שתי מדינות לִשני הַעמים". שילמנו מחיר במלחמות, לא היססנו לשלם מחיר עבור השלום.
גם היום אנו נכונים לוותר על שטחים כדי להגיע לשלום עם הפלשתינים. שיקימו מדינה משלהם, עצמאית, משגשגת ושוחרת שלום.
כמו שכנינו, גם אנחנו מזדהים עם מיליוני האירניים המתקוממים נגד דיקטטורה וְאלימות.
כְּמוהֶם אנו שוללים שלטון פנאטי, הסותר את מגילת היסוד של האו"ם. שלטון המשמיע איומי השמדה, מלווה בכּוּרִים וטִילִים גרעיניים, וּמפעיל טרור בארצו וּבַארצות אחרות.
שלטון זה מהווה סכנה לעולם כולו.
ברצוננו ללמוד מהאיחוד האירופי, ששיחרר את היבשת מאלף שנות מלחמה ומרורים, ואיפשר לִצעירי אירופה להחליף שנאת אבות, באחוות בנים.
ראוי ללמוד מניסיונכם, לחלום על מזרח תיכון שמדינותיו ייפרדו מסכסוכי הורים למען שְלום צאצאים.
להקים כלכלה אַזורית מודרנית שתיאבק בסכנות העכשיוויות, המשותפות לכולנו. רעב, מדבור, חולי, טרור.
ליצור שיתוף פעולה מדעי שישפר את רמת החיים ואיכותם.
האלוהים המשותף לכולנו הוא אלוהי השלום. לא אלוהי המלחמה.
מכובדיי,
אני עומד כאן לפניכם כאדם שמאמין שֶבְּכּוֹחָכֵם וּבְּכּוֹחֵנוּ לתרום ליצירת היסטוריה חדשה. אני מאמין שהשלום הוא בהישג יד. איומים על ישראל לא יסיטו את ליבה מהשלום.
אני עומד כאן היום לפניכם כבנו של עם השואף לתרום ככל יכולתו, כדי שנדע עולם נאור וצלול, שאדם לאדם יהיה אדם.
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום התייחדות והתבוננות.
שעת חינוך ותקווה.
התחלתי ב"קדיש" אסיים ב"התקווה":
"עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".
אנו נרשה לעצמנו, וַאני בטוח שאתם תרשו לעצמכם לחלום טובות וּלהגשים חלומות.
