ביום רביעי הקרוב, 10.2.10, ימלאו עשרים ושבע שנים לרצח חברי אמיל גרינצווייג, שנרצח בהפגנת "
שלום עכשיו" בירושלים.
אזכיר, לדור שלא ידע את אמיל: שלושה חודשים לאחר התחלת מלחמת לבנון הראשונה, בספטמבר 1982, החלו להתפרסם עדויות שלוחמים לבנוניים-נוצרים ערכו טבח באוכלוסייה פלסטינית במחנות הפליטים סברה ושתילה - בהיות המחנות תחת שלטון צבאי של צה"ל. "שלום עכשיו" ומפלגת העבודה ארגנו ב-25.9.82 בכיכר מלכי-ישראל בתל אביב הפגנת מאות-אלפים, בדרישה להקים ועדת חקירה לשאלת האחריות הישראלית לטבח. הוקמה ועדת חקירה בראשות שופט בית-המשפט העליון קהאן. לאחר כארבעה חודשים פרסמה הוועדה את מסקנותיה, ובראשן: המלצה להדיח את שר הביטחון
אריאל שרון מתפקידו, בשל "אחריות עקיפה" לטבח. שרון סירב להתפטר, הימין הישראלי התגייס להגן על "אריק מלך ישראל", וראש הממשלה בגין היסס מלהדיחו. "שלום עכשיו" ארגנה ב-10.2.83 - השבוע לפני עשרים ושבע שנים - מצעד בירושלים, בקריאה ליישם את מסקנות ועדת החקירה. כמרכז ועדת המבצעים של "שלום עכשיו" אז, ארגנתי את המצעד ואת ההפגנה שבסופו.
יצאנו מכיכר ציון כשלושת אלפים צועדים, אל משרד-ראש-הממשלה. נאלצנו לפלס דרך בתוך מאות אנשי ימין מוסתים ואלימים. הרב כהנא ו
צחי הנגבי (אז פעיל במפלגת "תחייה") עמדו במסלולנו וקראו לחסום את דרכנו. אנשי הימין קיללו, ירקו, ומהר מאוד גם בעטו והיכו. השוטרים הספורים שליוו את המצעד כשלו מלהגן עלינו, וסדרני "שלום עכשיו" נאלצו להגן בעצמם, במיוחד על הנשים והילדים, נשמעים להוראותיי להימנע מלהכות בחזרה "כדי שלא יישפך דם". הובלתי את המצעד, בקריאת סיסמאות במגפון שבידי. אנשי ימין ניסו לקרוע אותו מידי. חברי מ"שלום עכשיו" אמיל גרינצווייג, עופר אבני, עמירם גולדבלום ואחרים - יצרו "שרשרת ידיים" להגן על המגפון ועלי. צילום שרשרת הידיים הפך להיות הצילום האחרון של אמיל גרינצווייג.
בהגיע המצעד לרחבת משרד ראש-הממשלה נשאנו נאומים שקראו ליישום מסקנות ועדת החקירה, ולבסוף שרנו את "התקווה". בעוד אנו נושאים לעבר מכונית הטרנזיט של פרופסור גליה גולן שלנו את שרידי הכרזות - נשמע פיצוץ הרימון. אמיל גרינצווייג נהרג במקום, ושמונה מפגינים אחרים נפצעו, שניים מהם קשה - יהושע שקדי ועדי לוי. 10.2.1983. השבוע לפני עשרים ושבע שנים.
כשנה לאחר מכן הורשע ברצח יונה אברושמי, איש "התחייה" שעבד בהתנחלות עופרה, והוא עודו בכלא גם היום.
שלוש שנים אחר-כך הקמתי בירושלים, עם חברים אנשי חינוך, את מדרשת "אדם" לדמוקרטיה ולשלום ע"ש אמיל גרינצוייג. רבבות אנשי החינוך שעברו מאז במדרשה מילאו אותי תקווה. חשבתי שהזעזוע הציבורי מהרצח פוליטי, יחד עם החינוך המכוון והלקחים שהפיקו גם ראשי הימין - יבלמו התפרצויות נוספות של אלימות פוליטית בישראל.
שנה אחר-כך הורשעו חברי "המחתרת היהודית" בסדרת מעשי רצח והתנקשויות פוליטיות. לחץ ציבורי של ראשי הימין, בתמיכת ראש הממשלה דאז
יצחק שמיר, גרם לשחרור מוקדם של כולם. הלקח נלמד...
אחת-עשרה שנים אחר-כך נרצח
יצחק רבין - ושוב, מימין לשמאל.
אחת-עשרה שנים אחר-כך - התפרצה האלימות בהתנתקות מעזה. כחצי שנה אחר-כך - בפינוי עמונה.
ראשי המתנחלים ורבניהם המשיכו בתמיכה במתפרעים האלימים. ח"כ רובי ריבלין (ליכוד), למד ממורו ורבו יצחק שמיר: הצעת חוק שלו (בטרם נבחר ליושב-ראש הכנסת) לחנינת פורעי ההתנתקות ואף מחיקת הרישום הפלילי שלהם - הפכה לאחרונה לחוק, בתמיכת כל הימין בכנסת ובממשלה.
הלקח נלמד שוב: אם אתם בימין, תוכלו להתפרע באלימות - אחר-כך יחלצו אתכם ראשי המדינה... אבל אם אתם חלילה בשמאל: אם אתם משתתפים בהפגנה חוקית בשייח'-ג'ראח - תיאסרו; אם אתם פעילים בעמותת זכויות-אדם הזוכה בסיוע מ"הקרן החדשה לישראל" - תיחקרו, מציע ח"כ
עתניאל שנלר (מ"קדימה"!), בידי ועדת-בדיקה פרלמנטארית, על מידת הציונות שלכם (!); ואם אתם כותבים במגזין "על צד שמאל" - די לרפרף בטוקבקים...
אין לי ספק: האלימות הפוליטית הבאה בישראל תפרוץ הרבה לפני שיחלפו אחת-עשרה שנה. היא כבר בתכנון. ושוב: מימין - לשמאל.
עשרים ושבע שנים לרצח אמיל גרינצווייג. יהי זכרו ברוך.