הקורא דוד רביד ("מכתבים", 26.1.10) חולק על עמדתי, שרק לעם היהודי תביעה חוקית על א"י המערבית וטוען ש"נסתרו" ממני החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947 והחלטת מועצת הביטחון 242 המדברות על שתי מדינות וגבול בקו הירוק.
האמנם? "החלטת" החלוקה (המלצה, במעמדה המשפטי) נדחתה ע"י הערבים. חיוב משפטי נוצר ע"י הצעה וקבלה, ואנחנו - במקום קבלה קיבלנו מלחמת-השמד. גרמניה אינה תובעת את "גבולות 1937", ובתוכם הנחלות שהפסידה לאחר שיצאה למסע כיבושים ונכשלה. רק לערבים מותר לבצע תוקפנות אחר תוקפנות בידיעה מראש, שמה שיפסידו תמיד יוחזר להם. רק אנחנו, אם נפסיד - "הלך עלינו".
אם אכן ישראל מחויבת "לגבולות 1947", עליה לסגת מנהרייה, מעכו ומנצרת, מיפו, רמלה ולוד, מאשקלון ואשדוד, מקרית גת ומבאר שבע, שכולן כלולות בגבולות ההן. "החלטת החלוקה" לא נסתרה מעיניי, היא עברה מן העולם.
והחלטת מועצת הביטחון 242 לא נסתרה מעיניו של יוג'ין רוסטו, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ייל ותת-שר חוץ אמריקני (1966-69), שהיה בין מנסחיה וסיפר שבלמעלה מ-5 חודשי "דיפלומטיה פומבית עזה" מסביב ל-242 אכן הציעו לחייב את ישראל לסגת מן "ה-שטחים", אך ה"ה" הושמטה והוסכם שישראל תיקרא לסגת רק מחלק מן השטחים (מה שכיודע כבר עשתה ביד רחבה בסיני ובעזה), אל גבולות אחרים - "בטוחים ומוכרים". סגן שר החוץ
דני איילון, במאמר חשוב ב"וולסטריט ג'ורנל" האמריקני, ציטט מדברי הלורד קארדון, אז - שגריר בריטניה באו"ם, שהגיש את 242 להצבעה: "לא יהיה זה נכון לדרוש שישראל תשוב לעמדותיה מן ה-4 ביוני 1967, מפני שעמדות אלה היו בלתי רצויות ומלאכותיות". איילון מביא אפילו מדברי השגריר הסובייטי, קוזנייצוב, שישראל נדרשת "להסיג את כוחותיה רק מן הקווים שתמצא לנכון".
הפרופ. האמריקני ג'רולד אוארבך מביא מדברי סטפן שוובל, שופט בי'המ הבינלאומי בהאג (1981-2000), כי הוראת המנדט על א"י, שהקצה את כל א"י המערבית לעם היהודי, עומדת בתוקף כל עוד אין ריבונות מוסכמת, ועד אז - "הגדה המערבית ...עומדת פתוחה להתנחלות יהודית". את העמדה הזאת ביסס בספריו השופט יוליוס סטון, משפטן בינלאומי בולט. איילון מביא עמדה בזכות התנחלות יהודית ביו"ש גם מפי רוסטו.
הקורא רביד מסתמך עוד על ההסכם עם מצרים ועל
הסכם אוסלו. אך הראשון מדבר על אוטונומיה בלבד ובשני דחו לשלב ההסדר הסופי את שאלת המדינה והגבולות.
נותרה "מפת הדרכים", שאכן מובילה למדינה פלשתינית, והיא המסמך המביש וההרסני ביותר שידענו מאז הספר הלבן הבריטי. אלא, חלפו 7 שנים ומחצית מן הפלשתינים, במקום לפרק את ארגוני הטרור עפ"י המפה, הקימו בעזה מדינת טרור. למזלנו, גם שלטונות רמאללה מתעלמים ממפת הדרכים שקבעה שלב של "מדינה פלשתינית בעלת גבולות זמניים" ותובעים לעבור ישר למצב הסופי. כך נפתח לנו פתח להיחלץ מן המלכוד של מפת הדרכים, אם רק נרצה.
אין לנו בעיה עם החוק וההסכמים הבינלאומיים, הבעיה היא הרצון שלנו. דרשנו מעצמנו לסגת כי "א"א לנצח טרור", בגלל "השד הדמוגראפי", מפני "שהכיבוש הורס את הכלכלה", והכל התברר כהפחדות-שווא, כי הכל תירוצים. שני הצדדים מביאים נימוקים כביכול רציונאליים למאוויים ולתחושות, שלאמתו של דבר נובעים מעולם הרגשות. לכן, לניסיונות השכנוע ההדדיים יש מעט מאד סיכויים.
