מדיניות הניהול של מערך המילואים מאופיינת מאז שנות ה-70 בסתירות פנימיות המולידות משברים, כלומר - בכל צומת היסטורי נתון, האופן בו הצבא פתר את המשבר התורן בניהול מערך המילואים הוליד את המשבר הבא. אפשר שזה גם גורל הרפורמות המסתמנות במערך המילואים.
נעשה מיפוי היסטורי מתומצת. מדיניות שנות ה-70 התאפיינה במיצוי של מערך המילואים לצורכי הבט"ש המתגברים שלאחר מלחמות ההתשה ויו"כ. מדיניות זו הנביעה נטל כבד שעמד בסתירה למגמות החברתיות-פוליטיות שמלחמות 1967 ו-1973 בישרו, שהן:
- התגברות הלחצים החומרניים בחברה הישראלית.
- קיטון התועלת החברתית - הסמלית והחומרית כאחד, משירות צבאי.
- קיטון בתחושת האיום הצבאי הסובייקטיבי.
סתירה זו המריצה צורות שונות של מחאה של אנשי מילואים, לחצים כלכליים להקטנת נטל הביטחון ולחצים לחלוקת נטל שוויונית בתוך הצבא. מלחמת לבנון האיצה תהליכים אלה.
כך נולדה לה הרפורמה של שנת 1985, שהיוותה חלק ממהלך הקיצוץ בתקציב הביטחון. עיקרה הייתה העברה הדרגתית של נטל התקצוב של ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצבא. בעקבות הרפורמה הוכפף בהדרגה הניהול של מערך המילואים לכלליה של כלכלת השוק והתוצאה הייתה קיצוץ בימי המילואים, המשולב בהקלה של נטל השירות.
אלא שלפנינו תיקון כשל בכשל - כשל חוסר היעילות של הצבא, שהתאפיין בעבר בקריאה בזבזנית של אנשי מילואים, תוקן בכשל הגברת אי-השוויון של מערך המילואים. קיצוץ ימי המילואים הכביד בעיקר על המערך הלוחם שבו המעמד הבינוני הוא הנושא בעיקר הנטל, אם ברמת המשרת ואם ברמת המעסיק. המערך הלא-לוחם, שבו ייצוג נכבד לרבדים אחרים של החברה, זכה להקלות בשל קיצוץ ימי המילואים ומציאת תחליפים לשירות מילואים. כך התהוותה סתירה חדשה בין ציווייה של כלכלת השוק: חיסכון כספי לצבא במחיר הגברת הנזק הכלכלי של המעמד הבינוני, שכשלעצמו מתמודד עם נטל המס הגבוה ועם לחציה המנוגדים של כלכלת השוק (כמו תחרותיות ולחצי המעסיקים).
התוצאה הייתה האמרת העלות - הפוליטית והכלכלית, של תחזוק מערך המילואים, המאיצה את התרחקות המעמד הבינוני מהצבא. ביטויי התהליך היו:
- לחצים לתגמול חומרי (תוצר של כלכלת השוק) של המשרתים ומעסיקיהם מעבר ליכולת התקציבית של הצבא.
- לחצים לחלוקת נטל (כדוגמת התביעה לגיוס החרדים).
- לחצים לבררנות פוליטית של משימות צבאיות, המגבירים את המחלוקת על התנהלות הצבא ומכרסמים באוטונומיה המקצועית שלו.
- פחת של המערך בשל נשר והשתמטות.
- תפישת המשרתים את שירותם כמעין-התנדבות, באופן הפוגע באפקטיביות המקצועית של המערך.
אינתפיאדת אל-אקצה האיצה תהליכים אלה ובעיקר חידדה את תסמונת "כפל הנטל" של המעמד הבינוני.
סתירה פנימית זו מביאה בהדרגה למסקנה כי בהיעדר שינוי מבוקר, מודל המילואים המסורתי פשוט יקרוס ככל שמתנהל כנגד לחציו המתגברים של המעמד הבינוני.
מניעת הקריסה יכולה להיעשות בדרך של יצירת מקורות תגמול חדשים, חומריים וסמליים, למעמד הבינוני כדי לתמרצו להמשיך ולתרום לצבא, ו/או קונקרטיזציה משכנעת של איום צבאי חיצוני. אלה חלופות לא זמינות, בפרט בעידן של אתוס ביטחוני שוקע. לכן כל שנותר הוא להקטין דרמטית את נטל המילואים.
על רקע זה מתגבשת בהדרגה רפורמה חדשה כפי שניתן לזהות מהתבטאויות של בכירי הצבא ושל גורמי חשיבה חיצוניים, לרבות ביטויים במושב זה. עיקרה בפועל: מעבר הדרגתי (ולאו דווקא מפורש) לצבא התנדבותי-מקצועי. הרפורמה מאופיינת בחליפין נטל/תגמול, כלומר יותר תגמול לנטל יחסי גבוה יותר אך לפחות משרתים. חלק מכך מושג על-ידי צמצום העיסוק בבט"ש של מערך המילואים והגברת ההישענות על מיקור-חוץ ועל המערך הסדיר.
לצד הקלה קצרת-טווח בלחצים הכלכליים והפוליטיים שהרפורמה מבשרת, בטווח הבינוני תיווצר סתירה חדשה. זוהי סתירה בין האוניברסאליות של הצבא, המגולמת בשרידי הסמלים ההיסטוריים של "צבא עם", ובין העמקת הכפפתו לכללי ההתנהלות של כלכלת השוק. ביטוייה העיקרי יהיה התהוות צבא של פריפריות חברתיות כתוצאה בלתי-מכוונת של מהלכי הצבא.
הפריפריות, בעיקר ביחס לליבה ההיסטורית האשכנזית-חילונית של הצבא, הן מזרחים - בעיקר אלה שזכו למוביליות חברתית חלקית, כיפות סרוגות, חרדים, עולים - בעיקר מחבר העמים, נשים, חלקים מאזרחי ישראל הערבים ולעתיד גם הדור השני למהגרי העבודה.
תהליך התגבשותו של צבא הפריפריות יואץ עקב המפגש בין לחצי המשרתים מקרב המעמד הבינוני, בעיקר מהרובד האשכנזי-חילוני, להגברת התגמול החומרי עבור השירות, ובין מצוקת המשאבים של הצבא. לכן סביר שהצבא, שבלאו הכי מתנער בהדרגה מהכבלים של "צבא העם", ינקוט בהדרגה במדיניות גיוס בררנית, המוּנעת משיקולים כלכליים. מדיניות זו תעדיף מגויסים מהפריפריה שעלות שירותם נמוכה יותר, שהרי הפיצוי שמשלם הביטוח הלאומי על שכרם נמוך יותר ותגמול כספי נמוך יחסית מעניק להם תמריץ משמעותי. העדפת הצבא תיפגש עם הגברת המוטיבציה (החומרית, האידיאולוגית והאזרחית) של המשרתים מהפריפריה להעמיק את שירותם בצבא.
תהליך זה יואץ גם ככל שצבא המילואים יהווה תמונת-ראי של השינויים המתחוללים בהרכב החברתי של המערך הלוחם בשירות החובה, שבו מעמיקה בשנים האחרונות האחיזה של הקבוצות הפריפריאליות. יתר על כן, סביר כי משימות הבט"ש-שיטור מעוררות המחלוקת יועתקו בהדרגה ממערך המילואים למערכים סדירים כדוגמת מג"ב ופלוגות "קבע קצר". ככל שמערכים אלה יושתתו בחלקם על בסיס התנדבותי, הם ימשכו מגויסים משכבות חברתיות פריפריאליות בשיעור גבוה יחסית לשכבות אחרות, מכוח תמריצים כספיים והתאמת המשימות לעולם הסמלים ולמוטיבציה של אותן קבוצות.
בטווח הבינוני, התפתחות זו מבשרת משבריות חדשה של מערך המילואים ולמעשה של כלל הצבא. נציין שלושה מישורים אפשריים:
- ראשית, עשוי להתפתח ניכור בין הקבוצות המשרתות במערך הסדיר והמילואים ובין קבוצות שייצוגן בצבא יפחת, הלוא הן קבוצות העילית המסורתיות. בין היתר תתהווה הבחנה תקדימית בין אלה הנושאים ב"קורבן הגוף" ובין אלה הנושאים ב"קורבן הממון" של תחזוק הצבא, בעבר שכבה חברתית אחת ועתה שתי שכבות עם אינטרסים שונים ואולי אף מנוגדים. התוצאה עשויה להיות התפשטות של המתח החברתי העדתי-תרבותי הקיים בחברה הישראלית לשדה חדש.
זה מול זה יתייצבו אלה השומרים על קניינם ולהוטים לשלם כל מחיר למען השלום, בו הם רואים מקפצה לצמיחה כלכלית ובין אלה, המסכנים את גופם. האחרונים, לא רק שאינם בהכרח מרוויחים מפירות השלום אלא שיש להם עניין ברור, לא תמיד מוצהר, בפרופיל משימתי-לוחמני של הצבא. זאת, כדרך לרימום מעמדם, להענקת משמעות חברתית לתרומתם הצבאית ולהגברת תגמולם החומרי. לכך תהיה השלכה על גיבוש המדיניות הביטחונית-מדינית ועל השיח הציבורי העוסק בהתנהלות הצבא.
- שנית, יתגבר "שיח התגמולים" בקרב משרתי המילואים עד כדי היווצרות התניות הקושרות ביצוע משימות עם תגמולים. מגמה זו תתגבר ככל שהמשרתים מהפריפריה יפנימו את ההכרה כי בניגוד לציפיותיהם, שירות צבאי אינו בהכרח מתגמל אותם בשדה החברתי ולכן יתבעו תגמול "בעין". תוצאה אפשרית תהיה שחיקה משמעותית במעמדו החברתי של הצבא והעמקת המעבר מ"שליחות" ל"משלח-יד".
- לבסוף, הרפורמה במערך המילואים תתרום להגברת האוטונומיה המבצעית של הצבא בביצוע משימות שנויות במחלוקת עקב הקטנת ההסתמכות על כוחות מילואים במשימות בט"ש/שיטור, כוחות שלהם היה בעבר תפקיד פוליטי מרסן. מצד שני, ככל שהצבא ישוחרר מכבלים של ריסון עצמי, וככל שיקטן הפרופיל שלו כ"צבא עם", כך עשייתו תעורר מחלוקת פוליטית.
ההנהגות הפוליטית והצבאית צריכות להיות מודעות למשברים פוטנציאליים אלה. יש בכוחן למתן את המשברים במספר דרכים: מיתון של המימד הכלכלי בבררנות הגיוס, השמירה לאורך זמן על אלמנטים של גיוס חובה ככל הניתן, ניהול מדיניות תגמולים מאוזנת, צמצמום כניסתו של הצבא למתחמים המעוררים מחלוקת פוליטית, הגברת הבקרה הפוליטית על הצבא ובעיקר הבנה כי אי-שוויון חברתי חריף מחלחל באופן בלתי נמנע גם לצבא ושוחק את תפקודו ואת מעמדו.
עם זאת, אין זה מופרך לצפות כי ככל שהמשברים החזויים אכן יתגלעו ויחריפו, תיסלל בהדרגה הדרך לרפורמה פוליטית-חברתית חדשה ומקיפה יותר של הצבא, אשר תמסד את הפיכתו לצבא התנדבותי-מקצועי, תגביר את הבקרה הפוליטית על התנהלותו, תצמצם את עיסוקיו הלוחמניים ותדחוק את מעמדו לשווה-ערך לצבאות המקבילים במערב.
________________________
המאמר לקוח מתוך הרצאה ב"כנס הרצליה", 16 בדצמבר, 2003. ד"ר יגיל לוי הוא סוציולוג פוליטי המלמד באוניברסיטה הפתוחה ומחבר הספר "צבא אחר לישראל".
