"מחול השדים" המתוקשר סביב היוזמה הסורית לחידוש המו"מ עם ישראל, מציף סממנים מעוררי דאגה באשר לאיכותה של ההנהגה הישראלית. החיזיון ה-כמו-סוריאליסטי הנשקף לעינינו ולנוכח פני העולם, חושף בוקה ומבולקה, והתנהלות תמוהה, שלא לאמר מביכה, בצידנו.
הכישלון הדיפלומטי בסוגיה הסורית הוא הרבה מעבר למעידה, שכן דומה כי השתרשה כאן נורמה קלוקלת, שראשיתה בהעדר עבודת מטה ראויה, ואחריתה במאבקי אגו מבישים, בהם מימד ההדלפות הוא "הדלק המניע".
קשה להיוותר אדישים בהינתן הקריסה המתמשכת של הדימוי ממנו נהנתה ישראל לאורך זמן במזרח התיכון, בדבר שילוב של עוצמה, תבונה ועורמה. גם שכנינו הערבים משפשפים עיניהם כלא-מאמינים, נוכח הקלות שבה עולה בידיהם להביך את הממשל הישראלי, ולצבור נקודות בדעת הקהל הבינ"ל. מושכל זה, הוא למרבה ההפתעה, גם נחלתן של מדינות ערביות רדיקאליות המקוטלגות עדיין ב"רשימה השחורה".
ממשלות ישראל לדורותיהן, חרתו על דגלן את הכמיהה לשלום כערך נעלה, ובפרט עודדו את מכאניזם המו"מ הישיר ועדיף בתנאי חשאיות. באורח פלא, פוסחת הממשלה על כל הסעיפים, יורה לכל הכיוונים, ומותירה את צאן מרעיתה עם סימני שאלה, על גבול התהייה.
מדאיגה מכל היא התחושה שישראל לא למדה דבר מניסיון העבר במגעים עם הסורים. זכורה האופוריה היחסית שהשתררה כאן כאשר נסללה הדרך לדיאלוג סובסטנטיבי עם הסורים, כהבשלה למהלך שהותנע ב"ועידת מדריד". עצם הנכונות להידבר ולהכיר בזכות הקיום של ישראל כמדינה לגיטימית במזה"ת תורגמו להישג רב משמעות, ולביטוי מובהק של תמורה והבשלה רעיונית בזירה הערבית והמוסלמית.
במציאות האזורית שעוצבה בעקבות "מלחמת ששת הימים", עלה בידי ישראל להנחיל לשכנינו הערבים ולעולם הרחב את העיקרון של "שטחים תמורת שלום". גם החלטות האו"ם הנוגעות לענייננו, הותירו בפני ישראל מרחב גמישות באשר לגבולות הקבע, ובכך סללו את הדרך למו"מ בין הצדדים הנוגעים בדבר.
ההתעוררות הנוכחית ביוזמת הצד הסורי, הגם שאין לנתקה מהתהליכים המהירים המתחוללים באזורנו בעקבות הפלת משטרו של סדאם חוסיין, טומנת בחובה מספר "ערכים מוספים" שעיקרם - הבעת נכונות פומבית למו"מ עם ממשלת ימין מובהקת, העדר זיקה מותנית בין ה"מגרש" הסורי לעניין הפלשתיני וכן ניצנים של אוריינטציה פרגמאטית בוגרת למדי של ההנהגה הסורית.
הדרג המקצועי הישראלי הבקיא ברזי המו"מ מן העבר עם דמשק, הפנים זה מכבר את המשוואה המיוחסת לראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל - "עומק הנסיגה כעומק השלום". במלים אחרות, התעקשותה של ישראל באה לידי ביטוי בראש וראשונה, במימד מהות הנורמליזציה וסידורי הביטחון, בעוד הפן הטריטוריאלי הסתמן כבר פתרון תוך יצירתיות באשר לקו הסופי.
לישראל סיבות רבות וטובות להטיל ספק בכנות הכוונות הסוריות ובאוטנטיות הכמיהה הפתאומית של בשאר אסד לשלום מלא עמנו. אולם ברי כי אין זה נבון "לדחות בקש" את היוזמה החדשה ולנצלה למעין מסע הכפשה פומבי נגד המשטר הסורי נוכח גישתו הבסיסית העוינת כלפינו. יתר על-כן, מוטב היה לצפות כי דרישותיה המוצדקות בעליל, של ישראל מסוריה בהקשר להמשך תמיכתה בחזבאללה ולאירוח מפקדות טרור בשטחה, יידונו בחדרי חדרים, כחלק מתהליך בניית האמון בין שני הצדדים.
פרץ היוהרה שהשתקף מתגובות קברניטים ישראליים, כאילו מצבנו מעולם לא היה טוב יותר ולפיכך ניתן "להזחיל" את בשאר על גחונו, מצביע על מידה לא מועטה של ניתוק מהמציאות המזרח תיכונית ועל העדר ראייה מרחבית-אסטרטגית. השפלתו הפומבית של הנשיא הצעיר אסד, היא מהלך תמוה ומיותר, ולבד מתחושה של
"סיפוק קצר מועד", לבטח תייצר נסיבות של "יצא שכרנו בהפסדנו".
למרבה הצער, גם ניסיונו של הנשיא קצב להציל את כבודה של ממשלת ישראל בעצם הפניית הזמנה פומבית לנשיא הסורי להגיע לירושלים, היה מאולתר למדי וסבל מליקויים בסיסיים שהיו נמנעים לו ננקטה הלכה סדורה של "סוף מעשה במחשבה תחילה". הוא הדין באשר להזדרזותם של גורמים בכירים בצידנו להצהיר כי עצם הדחייה הסורית את הזמנת הנשיא משמעותה חוסר רצינות מצד דמשק; כאילו נסתם הגולל על ההיתכנות לקדם מהלך מדיני מול סוריה בעיתוי הנוכחי.
סביר כי וושינגטון תשאף שלא לאפשר את מסמוס המהלך פרי יוזמתו של בשאר אסד. על אף יחסה הצונן כלפי דמשק והעובדה שהיא רואה עין בעין את הדרישה הישראלית בהתייחס למדיניות הסורית כלפי חיזבאללה והארגונים הפלשתיניים, תעדיף הדיפלומטיה האמריקנית להתערב, מוקדם ככל הניתן, גם בתווך הסורי ישראלי. העובדה כי ממשל בוש נתון ראשו ורובו בסוגיה העירקית אין בה כדי לדחות מעיקרה יוזמה מדינית נוספת, בפרט כאשר הנחת העבודה היא כי יש לנצל את המומנטום החיובי במרחב הערבי פרי הניצחון האמריקני בעירק.
