במסלול התנגשות

הימים ימי הכרעה, ואין זו לשון מליצית. הנושא האירני מעסיק את כולם במערכת הביטחון, ולא משנה באיזה רובד ובאיזו גזרה. הסכנה אמיתית וקיימת, אלא שבדרך החלו כל מיני בוחשים לתפוס עליה טרמפ. מאיום אולטימטיבי על ישראל הפכה אירן לעוד פרוטוקול קבוע וידוע מראש בדיוני ועדות מינויים. נושאי משרות בכירות במערכת, במיוחד כאלה שחשופים לחומר המודיעיני על אירן, התבקשו והתרצו במהרה להישאר במקומם לעוד שנה ועוד שנה, עד שהגרעין ייעלם או שהמשיח יבוא. הדוגמה הבולטת ביותר היא המוסד - ארגון שהקפיד על חשאיות גם בנוגע למאבקי צמרת פנימיים. מאיר דגן, שגם על כהונתו המוצלחת אין חולק, נשאר במקומו כבר מעל שמונה שנים. באמ"ן, המקבילה הצבאית, דילגו בקלילות לפני כחצי שנה על מינוי מחליף לראש - עמוס ידלין. בשב"כ כבר מדברים על הבעיה שבהחלפתו המתקרבת של דיסקין, ועכשיו יש מי שמנסה להכניס את אשכנזי לרשימת הבלתי מתחלפים לאור האיום האירני.

הסיבה לכך מובנת - ארגונים מוצלחים לא אוהבים שינויים וזעזועים, קל וחומר כשמדובר בארגון שמופקד על ביטחונה של אומה ומדינה. דרג מקבלי ההחלטות רוצה (ובצדק) לדעת שמי שנמצא תחתיו, המפקדים והמנהלים שאחראים על המערכות הרגישות ביותר, יודעים מה הם עושים. בהקשר הזה, הניסיון שווה יותר מכל דבר אחר. אחרים טוענים שההתכתשויות על המינויים רק ממחישות שמדובר בבעיה מערכתית - הקדנציות קצרות מדי.

בסבב המינויים הקודם, כשנדמה היה שאחד המועמדים לתפקיד סגן הרמטכ"ל יקבל כתחליף את תפקיד ראש אמ"ן עד ההתמודדות על כס הרמטכ"לות, ניסה גורם בכיר בצה"ל להסביר את ההשלכות של משחק הכיסאות. החומר המודיעיני שנמצא בידי ראש אמ"ן דורש חודשים רבים של לימוד עד שניתן לשלוט בו, הסביר הגורם. מדובר בתרכובת רגישה מאוד של נתונים ואמצעים שמעט מאוד גורמים בממשלה ובמערכת הביטחון חשופים אליה. אפשר להיות אלוף פיקוד מוצלח מאוד, ועדיין לא להכיר לעומק את הנעשה מאחורי הקלעים באמ"ן. נכון לעכשיו, זאת המציאות בהקשר האירני.

אם לפני חצי שנה היו הרמטכ"ל ושר הביטחון מחליטים על מחליף לידלין – ההחלפה הייתה מתבצעת קרוב לוודאי בחודשים הקרובים. לזה יש להוסיף עוד שנת למידה ועוד שנה עד שמעלים את הרכבת על המסילה הנכונה – ואז מגיעה ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל ואולי חילופים נוספים.

בקצב האירועים הזה קשה מאוד לייצב מערכת, הסביר אותו גורם בכיר, כשברקע נמצאת הבעיה האירנית. גם אם יש בתיאור הזה מן ההגזמה, הוא מלמד על קו המחשבה של בכירים רבים במערכת הביטחון.

מהצד השני של הסיפור הזה נמצאים הדרגים המכהנים והמועמדים שעולים מדי פעם לחלל התקשורתי.

לאלה ואלה יש אינטרס כפול ומכופל. הראשון, ואין לזלזל בו, הוא ציונות. הציבור בישראל כבר התרגל לציניות שנוטפת ממקלדות העיתונאים, אולם בקרב דרגי הפיקוד הבכירים במערכת הביטחון קיימת עדיין אמונה שהם מועילים לביטחונה של מדינת ישראל.

תוסיפו לזה את האינטרס השני, האגו (או בשפה רכה יותר: האמונה העצמית), ותקבלו דרגים מכהנים שבטוחים שקשה יהיה להחליף אותם, לצד מועמדים שבטוחים שיוכלו לבצע את התפקיד טוב יותר.

כשבוחרים שלא לבחור במועמדים, מתערערת שרשרת ההתקדמות הטבעית. הספינה אומנם ממשיכה בדרכה כשהיא מונהגת על-ידי אותו קברניט, אולם הצוות מתחתיו מתחיל לתסוס. זה מה שקרה במוסד לאחר שהאריכו את הכהונה של דגן בפעם השנייה (אפילו בימים אלה לא ברור מה יהיה עתידו של ת', המשנה שפרש לאחרונה אך עדיין מקווה לחזור). זה כבר קרה בשב"כ ואפילו בצה"ל, ומי יכול לדעת זאת טוב יותר מאשכנזי שפרש לאחר שמינו את חלוץ לרמטכ"ל במקומו.

כדאי להזכיר שהפרשה האחרונה איננה חריגה בתולדות היחסים המורכבים שבין שרי ביטחון לרמטכ"לים למיניהם. אפשר לחזור אחורה לעסק הביש ולהאשמות הקשות שליוו את פנחס לבון ומשה דיין, זה כשר ביטחון וזה כרמטכ"ל; לחיים לסקוב ולשמעון פרס כסגן שר הביטחון, ואפילו לעשור האחרון - למשה (בוגי) יעלון כרמטכ"ל ולמופז שרקח עם דן חלוץ תוכנית (שפרטיה פורסמו בספרו החדש של חלוץ שיצא לאור זה עתה) להחליף את בוגי לאחר שלוש שנות רמטכ"לות בלבד.

דווקא הפרשה הנוכחית בין אשכנזי לאהוד ברק מפתיעה לאור ההרמוניה ששררה בין שני הצדדים עד לא מזמן. ערב מבצע עופרת יצוקה נדמה היה שהצמד ברק אשכנזי מסתדר נהדר. מלחמת לבנון השנייה הייתה בית ספר ליחסי צבא ודרג מדיני בעיניו של אשכנזי. חלוץ היה מעורב עד צוואר בפוליטיקה, בפורום החווה. כאשר הגיע רגע המבחן שלו כרמטכ"ל, הוא דיבר בקול של מקבל החלטות. אחרי המלחמה הקול הזה שלו הפך לכתב האשמה נחרץ – שלא בצדק בחלק מהסעיפים.

אשכנזי לעומת זאת השקיע הרבה מאוד בבניין הכוח ובהכנתו למלחמה. כאשר ביקש ממנו הדרג המדיני להציג פתרון למציאות הסבוכה בעזה בסוף שנת 2008, הוא בא עם טבלת דפ"אות (דרכי פעולה אפשריות). אלה האפשרויות שעומדות בפניכם מבחינת הצבא, הוא אמר לדרג המדיני, והצמיד לכל פעולה תג מחיר עם מספר נפגעים צפוי לכוחותינו ומספר נפגעים בצד השני. בסופו של דבר התחזיות הקשות התבדו, אבל אשכנזי הציב רף של יחסים. אני מציע דפ"אות, אתם קובעים את הדפ"ן (דרך הפעולה הנבחרת).

לאהוד ברק, שהיה צריך להוכיח את חיוניותו בממשלה, זה התאים. לצד ראש ממשלה שסבל מחקירות ומביקורת מבית התייצב ברק כמושיע, כמי שבטוח בעצמו ומקבל את ההחלטות כמעט לבדו.

ברק הוא זה שהשהה את ההחלטה על המבצע בעזה עד שחבריו לממשלה כמו חיים רמון ואחרים דפקו על השולחן. ברק הוא זה שהחליט, וברק הוא זה שקצר את התהילה.

אשכנזי, למרות שהואשם בגישה או"מניקית, הצליח לסיים מבצע מוצלח ולשמור על קשר טוב עם לשכת שר הביטחון. עד לסבב המינויים לפני חצי שנה.
הדיונים הארוכים בין שתי הלשכות, הרצון של ברק לראות את יואב גלנט ממשיך בצבא לעומת הדרישה של אשכנזי למנות את אייזנקוט לתפקיד סגן הרמטכ"ל, המינויים שעדיין לא יושבו עד תום לגבי חלק ניכר מהתפקידים – כל אלה הזרימו דם רע בין הלשכות, ובקרב בעלי תפקידים משמעותיים במערכת.
סביר להניח שהפרשה האחרונה תסתיים בלא כלום. מדינת ישראל ידעה במשך יותר מ-60 שנותיה להכיל סכסוכים חמורים יותר מאלה בין הצבא ללשכות שר הביטחון וראש הממשלה. לכולם ברור מי קובע ומי מבצע. בין אם מקורבי הרמטכ"ל אשכנזי דיברו על כהונה נוספת של שנה חמישית בידיעתו ובין אם לאו, הרמטכ"ל הצליח באופן יחסי לנתק את הקצינים מעטיני הפוליטיקה והתקשורת. אי-אפשר לעשות זאת בצורה מוחלטת, כי כך הדברים עובדים במדינת ישראל. מצד שני, הכיוון הוא טוב.

בסופו של דבר, אירוע בקנה מידה אירני יעסיק את המערכת במידה כזו שלא יהיה זמן להתעסק עם פברואר 2011. המערכת יודעת להשתתק כשהתותחים יורים או עומדים לירות, ואם צריך - היא גם יודעת למנות מחליפים בכירים בזמנים קצרים. בשתי הלשכות מפיקים לקחים בעיקר בתחום העבודה מול התקשורת.