הפירמידה העקומה

אם תימשך כניעת הסופרים למגמת המיסחור, ושיתוף הפעולה עמה מעבר לעשור שנחתם, עלולה ספרות התקופה הישראלית להימחק מתולדות הספרות העברית לדורותיה. בזיכרון הקולקטיבי אין משתמרים תקופות נחשלות בספרות לאומית ובוודאי לא סופרים שהסתפקו בכתיבת יצירות בינוניות.

ליחס דומה יזכה דור הסופרים הנוכחי, אם בנוסף לכך גם יחמיץ את ההזדמנות המיוחדת שהוענקה לו לבטא בכלים אמנותיים את האירוע החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בעידן הנוכחי – חידוש הריבונות של העם היהודי בציון.

סופרי חמש המשמרות הפועלות כיום בספרות הישראלית יכולים למנוע מעצמם את הביזיון הזה על-ידי התפכחות במועד מהשאננות לציון. לשם כך עליהם להתחבר מחדש אל סופרי תקופת התחייה ואל סופרי תקופת העליות ולחזור למסלולה הטבעי והמקורי של הספרות העברית לדורותיה, שהייתה תמיד ספרות לאומית – הוא המסלול היהודי-ציוני שכבשו ענקי הספרות העברית במחצית הראשונה של המאה הקודמת, בתנאים הרבה יותר קשים מאלה שמעניקה הריבונות לסופרי הדור הנוכחי. ואז לא יוכל כל כותב, המתבייש ביהדותו ובציונותו או מתכחש להן, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, לעטר את עצמו בתואר סופר עברי ולהביא אל תחומה של הספרות הישראלית, ששעריה נפרצו וגדרותיה הופלו, את בוסרי דמיונו ואת באושי רוחו.

הספרות הישראלית חייבת לעבור טלטלה בהקדם האפשרי ולהחזיר לעצמה את המאפיינים המיוחדים של הספרות העברית לדורותיה (אשר פורטו במסת המבוא בספרי "ספרות וריבונות"), והם: ההמשכיות – התחברות כל דור כותבים ליצירת הדורות הקודמים לו בספרות העברית, שתמיד שיקפה את תולדות העם היהודי ואת גורלו המיוחד במשפחת העמים; הערכיות – החשבת הערכים הלאומיים והאנושיים ומתן הביטוי להם בהבלטה לא פחותה מזו שהספרות כאמנות שואפת להבליט את הישגיה האסתטיים; החזוניות – השאיפה הבלתי מתפשרת להגשמת עולם מתוקן יותר מזה המתקיים בהווה; האופטימיות – האמונה שניתן לשפר את היחיד ואת האנושות באמצעות מילים ורעיונות.

מאפיינים כלליים אלה ניתן לתרגם לדרישות מפורשות, שהכותבים חייבים להציב לעצמם בעת הזאת, כדי למנוע הידרדרות נוספת מספרות הדור.

בראש ובראשונה חובה להחזיר לשפה שבה נכתבת הספרות הישראלית את הרמה המבדילה אותה משפת התקשורת הממוצעת ואשר גם מגביהה אותה משפת הדיבור המשובשת. הספרות היא אמנות המילים והמשמעויות ולכן יש להחזיר לה את כושרה לבטא דקויות רגש ועומק מחשבה. מוטות כנפיה של השפה העברית הן רחבות מספיק כדי להעניק לכותב את היכולת לבטא כל מחשבה, רעיון, בשורה וחזון.

ואם לאלה ייתן הסופר העברי ביטוי באמצעות לבושי השפה המתאימים – ישיב אליו מחדש את הקוראים, שהתרגלו בעשור שהסתיים להשקיט את רעבונם הרוחני כמעט רק בספריהם של נוכרים.

אשר לדרישות נוספות – אלה נוסחו זה מכבר במניפסט שחיבר משה שמיר בתחילת התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית. בחוברת השלישית של "ילקוט רֵעים", שהופיעה בסתיו תש"ו (1946), פירסם שמיר את המניפסט "עם בני דורי", שבו כתב בין השאר: "אין מחבוא ואין זווית אפלה בחיי האדם שאינם תובעים ביטוי. אין טיפה בדמנו שאינה חלק של הווייתנו כולה... הרֵעים כולם, אלה ששמותיהם מופיעים מפעם לפעם על עטיפותיו הצנועות של 'ילקוט הרעים', בני דורי הם... יוצרים צעירים שהעמידו להם למטרה לבקש ללא לֵיאות, בכל, את עקבותיו של האנושי, האנושי מאוד, שאינם רוצים להירתע גם מאימי האכזבה, ממערומי האור, שאינם כותבים רק על שושנים, כוכבים, ים-תכלת, זריחות ושקיעות ורודות, אלא על החיים הממשיים של היהודים הממשיים בארץ-ישראל הממשית, המתעוותת בחבלי-לידה – אלה מוכרחים להעמיד עצמם לדינו של הדור לדין האחריות של בני-הדור... דורנו אולי לא יחולל מהפכות בספרות... אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד, אל מהפכת המציאות" (ההדגשה במקור).

לדבריו אלה של משה שמיר יש להוסיף כיום השְלָמות אחדות, כי מאז שכתב את המניפסט, התרחקה הספרות שלנו מאוד מנקודת המוצא שבה הייתה בשנת 1946. ואסתפק כאן בשתי ההשלמות החשובות יותר, כי בכוחן להשיב את הספרות הישראלית למסלול שממנו סטתה מאז, ושתיהן ברוח המטרה שאותה הגדיר משה שמיר כהיצמדות הספרות של הדור אל "מהפכת המציאות".

סופרי הדור חייבים להחזיר לספרות הישראלית את דמות הגיבור. כל תקופה בספרות העברית גילפה את דמות המופת שלה: הנביא בתקופה המקראית, החכם בתקופת התנאים והאמוראים, הרב בספרות ימי הביניים, הצדיק בתקופה החסידית, המשכיל בתקופת ההשכלה, התלוש בתקופת התחייה, החלוץ בתקופת העליות והצבר בשני העשורים הראשונים של המדינה. כולם דמויות שמתאפיינות בנכונות להתמודד עם אתגרי החיים – דמויות שאינן עוקפות מכשולים ואינן משלימות מראש עם התבוסה, אלא תורמות לניצחון "מהפכת המציאות".
שלשלת זו של דמויות מופת נותקה כאשר סופרים, ששהו בשנות ה-60' בצרפת ובמדינות מערב אירופה אחרות והושפעו שם מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, ייבאו אז לארץ, יחד עם הייאוש הכלל עולמי את נספחיו – הנושאים הקיומיים ודמות האנטי-גיבור. אחרי שדמות ספרותית זו – הנוטה לחוסר אונים, לרחמים עצמיים ולהימנעות ממאבק עם אתגרי החיים – שלטה בספרות במשך יותר מארבעה עשורים, הגיע הזמן לחדש את שושלת דמויות המופת בספרות העברית ולהשיב את הבכורה לדמות הגיבור.

דמות גיבור מופתי כזו נחוצה כיום לספרות העברית, כדי למקד באמצעותה את הקורא היהודי בארץ ובפזורה ב"מהפכת המציאות" הציונית – מהפכה שטרם השלימה את כל מטרותיה. אך דמות זו נחוצה גם לקורא הנוכרי, המבקש להבין את הישראלים ואת המהפכה שהם מגשימים בציון. לנו וגם להם תמחיש וגם תבהיר דמות הגיבור המופתי את שלוש המטרות של "מהפכת המציאות" הציונית בעת הזאת: המשך המאבק על הקיום הריבוני של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי; החתירה להגשמת מטרות אפשריות נוספות מחזונה הגדול של הציונות – והחשובה שבהן: המשך המאמץ לכנס בהדרגה בציון את כל העם היהודי מפיזורו בעולם, והתעוזה לעדכן את רכיביה של הזהות הלאומית, כדי שבחסותה יוכלו כל פלגיו ורסיסיו של העם היהודי, שאת אחדותו ריסקה הגלות, להתלכד מחדש בחסותה.

כמו-כן חייבים הסופרים במסגרת טלטלה זו להחזיר את הספרות העברית אל המסלול המרכזי שלה, כספרות המלווה את הרנסנס של העם היהודי בהיקפו המלא. פירוש הדרישה הזו, הוא שעל הסופרים לכלול בתפיסת הממשות שלהם את המרחב של העם היהודי בעולם, בדיוק כפי שעשו סופרינו בעבר. במילים אחרות: על הסיפורת לא רק לפרוץ מתוך תל אביב אל פינות נידחות יותר בארץ – כדרישת משה שמיר במניפסט משנת 1946, אלא להגיח גם אל קהילות היהודים בעולם ולספר את האמת על חייהם בתקופה הזו. בעשותה כך, תחזור לאחריותה כספרות המבינה ציונות מהי – אוטופיה החוזה גאולה שלמה מהגלות ואשר תוגשם רק כאשר יושלם כינוסו של אחרון היהודים מהגלות בציון.

אף שאין זה הספד לספרות העברית הנכתבת כיום וגם לא אבחנה "רפואית" כי ספרות זו גוססת מזה שנים וסופה קרוב – אפשר להניח שהדברים הנכתבים כאן יתקבלו בלגלוג מסוים במוקדי הכוח השונים של הספרות הישראלית. יטענו, כי יש פה הגזמה בתיאור מצבה העגום של הספרות בעשור שנחתם, ואחרים יפקפקו בכך שעברה של הספרות העברית לדורותיה, ואפילו המטרות שהציב משה שמיר ב-1946 לספרות הדור הנוכחי, אמורים לחייב את הסופרים כיום. אחרים ודאי יתמהו אם רשאי מישהו לתבוע מסופרים מה ואיך לכתוב, ולא ייפקד גם מקומם של המגדפים הקבועים שיקוננו על "פאשיזם רוחני", "ז'דנוביזם תרבותי" ו"אנכרוניזם רעיוני".

אלא שהמסה הזו אינה כופה דבר על איש. כל סופר רשאי לבחור לעצמו באופן חופשי את המקום שהוא מייעד לעצמו במעלות הפירמידה הספרותית של הדור ולהעמיד משם את עצמו למשפט ההיסטוריה, שהיא אשר תקבע את ערך יצירותיו. אין כאן אלא זריקת גלגל הצלה, וכל סופר חופשי להחליט אם הוא זקוק לו או שהוא מעדיף להתעלם ממנו.