הזמירות החדשות-ישנות המגיעות מאירופה, מבשרות על כוונתן של כמה מדינות, ובראשן צרפת, להכיר במדינה הפלשתינית במישור העקרוני. הוגי ההצעה סבורים שבכך יינתן האות לתחילתה מחדש של הפעילות המדינית בין ישראל לבין הפלשתינים. זו לא תוכנית חדשה, אך בימים שהמדינאות יצאה לחופשה ארוכה, שוב מנסים האירופים לקדמה. ובדיוק כאן ההבדל לעומת פעמים קודמות: הגם שבעבר היו הפסקות ארוכות במו"מ המדיני, בכל זאת הייתה ציפייה שבכל זאת ה"עגלה" תוצא מהבוץ. כיום, המציאות שונה לחלוטין.
חוסר האמון המוחלט שבין ראש הממשלה
בנימין נתניהו לבין ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, אינו יכול להצמיח פעילות דיפלומטית ענפה, בלשון המעטה. ככל הנראה, הנתק בין ירושלים לבין רמאללה כמעט מוחלט. קיימת תחושה, בשני הצדדים, של דז'ה-וו ושל רוגע, אך הכל מדומה. זו אשליה, כי מתחת לפני השטח מתרחשים אירועים, ולצערנו הרב, לא כל-כך טובים עבור ישראל.
סיכוי אפסי להסדר כולל התוכנית האירופית מדומה לתוכנית לבניית בית משותף, משורטטת היטב ואטרקטיבית, אלא שעדיין אין אישורי בנייה, אין קבלנים, ולמען האמת, גם הקונים לא בדיוק יודעים איך ייראה ביתם בסוף התהליך. למרות זאת, הקבלן דורש חלק מן התשלום מראש. אם נחזור לתהליך המדיני, הרי שמר נתניהו שילם מראש דמי קדימה: הקפאת הבנייה והכרה בזכות הפלשתינים לכונן מדינה. הבעיה היא שה"קונים" הפוטנציאליים אינם ממהרים לשלם עבור פרויקט שאין בו אפילו קווי מתאר וחישובי חוזק מינימאליים.
נעזוב לרגע את ה"קבלן" נתניהו וננסה להבין טוב יותר מה שאמר ה"קבלן" שקדם לו בפרויקט השלום, הלא הוא מר
אהוד אולמרט. בהרצאה, נשא אולמרט, בגילוי לב ראוי להוקרה, טיעון כי
הפתרון נמצא בקווי הגבול של 67', כולל החזרת מזרח ירושלים לפלשתינים. לטענת ראש הממשלה לשעבר, היו חסרים רגעים מעטים כדי לחתום על ההסכם, אלא שהרגעים הללו חלפו והסכם אין. מה שאולמרט לא אמר, אולי בכוונה ואולי מתוך תקוות שווא, מה היה ההסכם לגבי זכות השיבה? זאת ועוד; האם חמאס עזה גם הוא היה שותף להסכם או שמא אבו מאזן השתמש בביטוי הישראלי הכה מוכר "יהיה בסדר"? הערכה מפוקחת ומציאותית תוביל למסקנה שבשתי הסוגיות הללו לא הייתה כל הסכמה. המשמעות הלוגית היא שגם אם אבו מאזן וגם אולמרט הסכימו לחזור לגבולות 67' ולהקים את הבירה הפלשתינית במזרח ירושלים - עדיין הסיכוי להגיע להסדר כולל היה אפסי.
רק לפני מספר ימים שמענו דיווחים ממצרים, שהסכם בין חמאס לבין פתח רחוק למדי, ומי יודע, אם בכלל, ניתן יהיה להגיע להסכם מסוג זה.
לפי מיטב השיפוט של המציאות הפוליטית-מדינית, אין כל אפשרות להגיע להסדר בין ישראל לבין הפלשתינים ביחס לזכות השיבה ולא למדינה מפורזת שמר נתניהו מדבר עליה. אגב, מדינה מפורזת היא עניין סמנטי יותר מאשר מעשי. אין טעם במאמר זה להתייחס לסוגייה זו, אם כי היא מעניינת ומרכזית.
מתוכניות הזויות למציאותיות ועתה, לממשל ישראל כיום. כל מי שמתיימר להיות אובייקטיבי - אינו יכול שלא להבחין במצב הקשה ביותר שישראל נמצאת בו כיום בזירה המדינית והבינלאומית. גם אם נאשים עד מחר את הגויים, הרי לא נוכל לשנות את המציאות הזו. הבידוד המדיני, הלחץ המופעל על ראש הממשלה, מבית ומחוץ, עמדותיהם של אובמה וראשי המדינות באירופה - כל אלה מקשים מאוד על תפקודה של ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית. למותר לציין שגם שר החוץ,
אביגדור ליברמן, במעשיו ובהתבטאויותיו, אינו מוסיף אלא שמן על המדורה. גם סגנו אינו נופל מרבו, וכל מי שרצה להיווכח עד כמה המדינאות דורשת תבונה, קיבל מנה גדושה בפרשת השגריר הטורקי בישראל.
כל הנאמר לעיל נועד להבהיר שתוכניות אירופיות, הנראות הזויות לחלוטין, עלולות להפוך למציאות. מכאן החובה המוטלת על הקברניטים -
לא להירדם בשמירה.
