טיפלות השיח המדיני

תרבות השקר בישראל הפכה ללא מתום. כך למשל נתקלתי באחד העיתונים בכותרת אודות מחאה ישראלית על אנטישמיות בבתי ספר בספרד, ורק מאוחר יותר התברר כי הכוונה למכתבי מחאה של תלמידים לשגרירות ישראל כנגד הכיבוש וההתעמרות הכרוכה בו. באחד המכתבים נשאל השגריר: "כמה פלסטינים רצחת?" - שאלה בוטה, אך אנטישמית?

הקיום המדיני בישראל הופך טפל בעקבות הפיכת השיח הציבורי לתועמלנות שקר. בינתיים נמשך המצור על עזה, אך לא שומעים עוד מילה בנושא, והממשלה הציתה אש בהכריזה על קבר רחל ומערת המכפלה כאתרי שימור מורשת. עלות שימור אתרי המורשת היא 500 מיליון שקלים, סכום שיכול היה להעלות בנקל את קצבאות לחם העוני של הנכים והזקנים בישראל. בעניין זה ראוי לציין כי מדינת הרווחה חוסלה בישראל עוד לפני חמש-עשרה שנה. המיסים הישירים והעקיפים לא ירדו אלא עולים כל הזמן, ונראה שאף גשמי הזעף לא יתרמו לביטול מס הבצורת - תשלומי עתק לא פרוגרסיביים על המים. אף הקולות המוחים על העוני המאמיר הפכו בודדים.

פשר כל זאת נגלה לעינינו בזכרנו שהטייקון המרכזי במשק, נוחי דנקנר, ביקש בזמנו מנתניהו להעלות את המיסים כדי לכסות את חובותיהם של אילי ההון שתפחו במשבר הכלכלי, ויצא לאחרונה במסע תעמולה כנגד המלצות ועדת חודק להגבלות ופיקוח על גיוס הון מצד אותם טייקונים. נהג מונית ידע לספר לי, בחוכמה עממית, כי מיסינו כולם זורמים למען עשיית חיים מטורפת של המקורבים לצלחת, ומסיבה זאת אין תמורה למיסינו. כיצד ירשיעו ברצינות את אולמרט, היקשה, אם השופטים נהגו להיפגש איתו לעישון סיגר בצוותא?

יש להבין שעם גבור תרבות השקר, ההונאה הצרכנית, עליות המחירים וירידות השכר המטורפות - הקיום המדיני הישראלי אינו נושא עוד תוכן ערכי חיובי. שהרי כשעולמך שקר תעמולתי, אין עוד אמות מידה כלשהן. זהו מצב קלאסי של טיפלות קיומית מאופק אל אופק. באיצטלה של פרויקט לאומי פטריוטי, "הסברת ישראל", מגייסים את בני המעמד הבינוני להעצמת תרבות השקר והתעמולה. אלא שמה יש כאן להסביר? שאנו חיים על אדמה שיושביה נושלו, ונבנים מחורבנו של עם אחר? שבגלל התנגדות של המנושלים הללו להמשך הדיכוי והמצור - שהביאו לממוצע נפגעים של שני הרוגים בשנה - הרגנו בהם בעזה אלף וארבע מאות איש? שישראל היא המדינה הנחשלת ביותר במערב מבחינת רווחה לאזרחיה העניים?

גם מתיאורי האירוע הפטריוטי של השנה, חיסול אל מבחוח, עולים ניחוחות רעים. זאת, בנוסח "קבלו צ'ופר ענק, והפעם דובאי, בירת חיי הפאר של העולם" - "ומה צריך לעשות שם?" - "לא משהו, צריך לחנוק איזה ערבי". "קטן עלי, אחי, מסודר". דומה שבחסות הביטחון וכשמדובר במוסד, אין בקרה של ממש, ומה פלא שהבחורים הללו פעלו בזחיחות מדושנת עונג?