בדרך כלל אני מתנגד לריטואל העליהום השנתי נגד שכרם של בכירי החברות הבורסאיות. מי שלא מוצא חן בעיניו, שלא יחזיק במניות של חברות אלו (נכון שיש אחזקות גם דרך המשקיעים המוסדיים, אבל מדובר בשבריר של שבריר מבחינתם של המשקיעים והחוסכים מן השורה). ודאי שאין מקום להתערבות חקיקתית בתחום זה, המצוי בליבו של המשק החופשי – שעם כל מגרעותיו, הוא עדיין הצורה הכלכלית הטובה ביותר שהמציא האדם.

אבל יש מקרים שממש זועקים לשמים, והמקרה של אפריקה-ישראל הוא אחד מהם. אפילו בשנה בה נזקק להסדר נושים מורכב מאין כמותו, המשיך לב לבייב לרפד את בכירי הקונצרן השוקע שלו במאות אלפי שקלים בחודש. כן, בחודש. בתשעת החודשים הראשונים של 2009 הסתכמה עלות שכרו של המנכ"ל, איזי כהן, ב-515 אלף שקל בחודש. סמנכ"לית השיווק ובתו של הבעלים, צביה לבייב, קיבלה 155 אלף שקל לחודש. עלות שכרו של אלכסנדר חלדאי, יו"ר אפי פיתוח, אולי הזרוע הצולעת ביותר של אפריקה, הגיעה ל-322 אלף שקל בחודש.

זה קורה כאשר הציבור מתבקש לוותר על אחוזים ניכרים מחובה של הקבוצה כלפיו. זו חוצפה ממדרגה ראשונה. אם אני משקיע מוסדי שהוא צד להסכם עם אפריקה, הייתי דורש כתנאי לאישור ההסדר לקצץ בצורה משמעותית בשכרם של המנהלים. זה לא הרבה כסף ביחס לבור האדיר של אפריקה, אבל המשמעות הסמלית ברורה לגמרי – חוץ מאשר ללבייב ואנשיו. ואל תגידו שצריך לשלם למנהלים הרבה כדי שיישארו בחברה בזמן משבר, כי לפי ההיגיון הזה – השכר שלהם תמיד יהיה בשמים: בימי גאות מתוך הרווחים, ובימי משבר כדי שלא ינטשו.

ועוד הערה על אפריקה: את הדיווח שלה על הצורך לקזז עוד 1.1 מיליארד שקל משווי נכסיה ברוסיה, היא שיגרה לבורסה ביום חמישי שעבר לקראת חצות. זה מזכיר לי את הימים בהם כור הפסידה סכומי עתק, וגם אז הייתה מפרסמת דוחות בימי חמישי בלילה. מה הקשר? זה אותו יחצ"ן, רני רהב. ואצל רהב כמו רהב, הוא מזלזל בציבור ולא לומד מטעויות: התוצאה אז והיום היתה, שעיתוני יום ראשון – שממילא אין להם יותר מדי חומר – מקדישים לנושא עמודים על עמודים.

מה תגידו על בועז צ'צ'יק? המנכ"ל היוצא של כאל, שנאלץ להתפטר לאחר גילוי שורה של אי-סדרים חמורים בחברה, קיבל אשתקד שכר בעלות חודשית של 390 אלף שקל – שוב: יותר משכרו השנתי של וורן באפט.

האי-סדרים היו כאלו, שלא ייתכן שלא אירעו בידיעתו וכנראה אף באישורו של המנכ"ל. החברה סלקה בצורה שיטתית עסקות של גורמים מפוקפקים מבחינה מוסרית ומסוכנים מבחינה עסקית, כגון אתרי פורנו, הימורים וספקי כדורי ויאגרה מזויפים. ההתעלמות הבוטה הזו מכללי ויזה הבינלאומית עלתה לה 37 מיליון דולר – כמעט מחצית משיעור הרווח הנקי שלה אשתקד (249 מיליון שקל).

אז צ'צ'יק אומנם נאלץ לשלם בכסאו, אבל ממש לא בכיסו.
כאל – נאמר בדוח שפירסמה השבוע – מתכוונת לגלגל את עלות התנהגותה על בתי העסק. והנה לנו עוד דוגמה של חוצפה, שרק בעלי מאה כאלו יכולים להרשות לעצמם. שהרי שום בית עסק לא יוכל לוותר על כרטיסי כאל, כי בכך יאבד עסקות רבות. אז צ'צ'יק יקח הביתה מענק פרישה של 3 מיליון שקל, והסנדלריות והפיצריות יממנו גם את זה.

מי לדעתכם משתכר יותר – איזי כהן או וורן באפט? התשובה: איזי כהן. משכורתו של יו"ר חברת ברקשייר התאוויי ומי שנחשב למשקיע מספר אחת בדורנו, מסתכמת מזה שני עשורים ב-100 אלף דולר לשנה.

כלומר: באפט, האיש שהביא לברקשייר אשתקד רווח של 3 מיליארד דולר, מושך ממנה בשנה פחות ממה שכהן מושך בחודש.
נכון שלא צריך לרחם על באפט, שאחזקותיו בברקשייר מדרגות אותו תמיד בצמרת האנשים העשירים ביותר בעולם. אבל אין זה גורע מכך שהוא מושך משכורת סמלית ושרווחיו האישיים (בצורת דיבידנדים) קשורים בצורה הדוקה ביותר לאלו של יתר בעלי המניות ושל החברה – אותה הוא מוביל משיא לשיא מזה 45 שנה.

ועוד דבר שאפשר ללמוד מבאפט: ענווה. הגורו מאומהה אינו מהסס להודות בטעויות וליטול אחריות, והוא עשה זאת גם השבוע במכתבו השנתי לבעלי המניות בברקשייר. הנה רק שלושה ציטוטים לדוגמא: "הייתי צריך להשקיע יותר ב-2009, הרבה יותר"; "בוודאי אכזבתי אתכם כאשר נתתי לנטג'טס להגיע למצב הזה"; "אם ברקשייר אי פעם תיקלע לצרה זו [בתחום הנגזרים], זו תהיה אשמתי המלאה". מישהו שמע את לבייב או טייקון ישראלי אחר אומר משהו שאפילו רק מתקרב לזה?

מדוע נכנס איל ההיי-טק זקי רכיב למעריב? אפשרות ראשונה: הוא מאמין שיוכל לשקם את החורבות שמשאיר אחריו עפר נמרודי. אבל על זה אומרים באנגלית: easier said than done. נמרודי עדיין שם, לפחות בינתיים, התחרות רק מחריפה, ובכלל לא בטוח שמעריב כמותג וכעסק יכול לתת פייט רציני לידיעות אחרונות ובעיקר ל"ישראל היום".

אפשרות שנייה: הכבוד וההשפעה. זה כבר יותר סביר. לפני לא מעט שנים השתתף נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, בחתונתו של נמרודי. סביר להניח שהנשיא לא היה בא לחתונתו של מנכ"ל הכשרת היישוב, אם הלה לא היה גם בעל השליטה בעיתון שהיה אז השני בגודלו במדינה. לאחזקה באמצעי תקשורת יכול להיות ערך החורג בהרבה מהשווי הבורסאי או מהשורה התחתונה במאזן; תשאלו למשל את אליעזר פישמן כמה הייתה שווה לו השליטה ב"גלובס" בזמן משבר הלירה הטורקית.

אלא שרכיב עלול לגלות, שקצת כמו בספורט הישראלי – גם בתקשורת הישראלית הפרסום הוא חרב פיפיות. ראו את יוסי מימן, שחשב – כפי שאמר – שיוכל מדי פעם לבוא קצת בערב לאולפני ערוץ 10, ונכון לעכשיו מופסד מאות מיליוני שקלים על השפעתו. כי לא כל מי שיודע לקרוא עיתון, יודע גם לכתוב עיתון. ולא תמיד המאה יכולה להיתרגם גם לדעה.

ראיתי השבוע מודעה הנושאת את סמל המדינה, ובה אזהרה מפני העסקת עובדים זרים במשקי בית. המוטו היה כפול: מי שעושה זאת גוזל עבודה מישראלים, וגם צפוי לקנס.

שני הדברים ממש לא ידגדגו את קצה הזרת של בעלי ההון המעסיקים עובדים כאלו. מה איכפת להם מעבודה ישראלית? העיקר מבחינתם הוא הכיס שלהם, ועובד זר בלתי חוקי הרבה-הרבה יותר זול מאשר עובד ישראלי חוקי. הקנס הוא 5,000-10,000 שקל – סכום מצחיק לרוב המכריע של המעסיקים הללו.

כל עוד ההעסקה הבלתי-חוקית ממש לא תשתלם – וזה אומר קנסות של רבבות שקלים והליך פלילי – היא תימשך.

מי מסר למשטרה ולבנק ישראל את המידע המחשיד נגד דני דנקנר? זה צריך להיות מישהו בעל ידע פנימי מעמיק ביותר על המתרחש בצמרת בנק הפועלים, מישהו שיאמינו לו, מישהו שיהיה לו מניע להעביר את החומר. ההיגיון שלי מצביע לכיוונו של צבי זיו, המנכ"ל שנאלץ להתפטר בשל חילוקי דעות עם דנקנר.

אם אכן כך הוא, זיו ראוי לשבח - אך גם לשאלה מדוע לא פעל קודם לכן. אם אכן נעשו בבנק הפועלים מעשים שלא ייעשו, מדוע לא התפטר בזמן אמת? מדוע לא פנה לרשויות בזמן אמת? האם יש לקשור זאת עם עשרות מיליוני השקלים שקיבל מהבנק בעת כהונתו? ואם כן, האם המאה גברה על הדעה?