שיחות הקרבה - עוד הרחקה

ניתן ללמוד כי הטקסטים בהם משתמשת ההנהגה הפלשתינית דהיום, עוד יותר קיצוניים מהטקסטים שההנהגה הערבית השתמשה בהם בהתנגדותה להחלטת האו"ם 181 (תוכנית החלוקה) בשנת 1947. מה כוונת ההנהגה הפלשתינית בגדה בטקסטים אלו? בין שתי האופציות שהניחו לעצמם הפלשתינים - האחת, מדינה פלשתינית עצמאית תוך חלוקת הארץ, או בניסוח שתי מדינות לשני העמים, מול האופציה השנייה, שהיא הרצון שלהם שמטרתו מחיקת ישראל, המדינה היהודית - חזקה ועדיפה אצלם דווקא האופציה השנייה. ממש המשך לסירוב המוחלט לתוכנית החלוקה. כלומר, שתי מדינות לא ייצאו מכאן, כיוון שהפלשתינים אינם רוצים בכך. בנוסף, מתוך מעקב אחרי העיתונות הערבית לאחרונה מתברר, כי הנרטיב האירני - "חיסול היישות הציונית הוא אירוע קרוב" - מקבל תהודה ומחשבה אצל מנהיגים פלשתינים וערביים שונים, כולל אלו ה"מתונים".

מצרים גם היא אינה מעוניינת במדינה פלשתינית בגדה, מהנימוק שהסיכוי שהיא תהיה חמאסית - גדול ביותר, ותחזק את זו שברצועה, לה מצרים מתנגדת בחריפות. גם ירדן, שבה האוכלוסיה הפלשתינית מרכיבה רוב דמוגראפי, לא מסכימה למדינה פלשתינית אוטונומית שכנה צמודה לידה. בנוסף, צבא ישראלי בבקעת הירדן איננו מקובל על-ידי הפלשתינים ה"מתונים". לכן, על-פי ירדן, מדינה פלשתינית בגדה, שסופה אולי שלטון חמאסי, תתחבר אל האוכלוסיה הפלשתינית שבירדן, תקבל תמיכה מאירן, תהווה סכנה ואיום צבאי להמשך קיום שלטון המשפחה האשמית.

כמו בכל סכסוך אחר, לו גם כאן היה מצב של מאמץ אמיתי לפתרון הבעיה, אזי אמור היה להתקיים תהליך או מצב של משא-ומתן. כלומר, תהליך של "תן וקבל בתמורה" הדדי. אלא שאין לפלשתינים כל רצון לתת. וכי מה יתנו? יוותרו על החלום שלהם למחוק אותנו? מה עומד מאחורי זכות השיבה? הם אינם מוכנים לדון בשאלה "היכן מסתיים הסכסוך". גם גבולות 67' הם תחנת-ביניים עבורם. וכידוע, קווי 67' הם הסכמי שביתת נשק ולא גבולות סופיים מוכרים. מכל אלה, ברור שבעיית ההתנחלויות בגדה איננה הבעיה של הסכסוך. אלא עיקר הבעיה הוא ה"התנחלות בשייח' מוניס", הלא היא תל אביב. "התנחלות" זו, כמטאפורה, הוקמה לפני למעלה ממאה שנה. ואגב, מדינת ישראל הוקמה לא בגלל השואה (נרטיב פלשתיני בתעמולה שלו), אלא למרות השואה. תל אביב היא רק אחת ההוכחות לכך.

ובינתיים, בטקטיקה שלהם, אומרים לעצמם הפלשתינים, הבה ונקבל מישראל ככל היותר בוויתורים, בשיחות "שלום" של כאילו. ננסה לקבל כל פעם משהו, ויתור. אולם, כשטען ראש הממשלה כי "נגמרו הוויתורים שלנו, הגיע תורם של הפלשתינים לוויתורים", הבינו הם כי אין להם מה לעשות בתהליך, לכאורה שלום, כלשהו. ויותר מכך, כשהשלום התקרב, כלומר תהליך של דו-שיח שהגיע לכוון לקראת סוף הסכסוך, יאסר ערפאת אצל אהוד ברק, כמו אבו מאזן אצל אהוד אולמרט וציפי לבני - ברחו הם ממנו כי נדרשה גם הכרה מלאה והשלמה בקיומה של ישראל.

אשר על כן, דבר ידוע הוא שכל פעם כאשר יתחיל מו"מ בין ישראל להנהגה הפלשתינית, נקודת ההתחלה שאותה ידרשו הפלשתינים תמיד תהיה הוויתור האחרון של ממשלת ישראל. ותוך כך מסתבר ומתברר יותר ויותר, כי המקסימום שישראל מוכנה לוותר, איננו המינימום שהפלשתינים מוכנים לקבל. קביעה זו איננה תלויה בסוג השלטון בישראל, שמאל או ימין.

ראוי לציין דווקא כמה התבטאויות, בעבר הלא רחוק, של הנשיא שמעון פרס בעניין שיחות עם הפלשתינים. כך אמר לשגריר ירדן בישראל בארוחת ערב בביתו של אהוד ברק, הארץ, 4.7.2008, עמוד 1: "אין סיכוי להסדר עם הפלשתינים". ועוד אמר בראיון בגלי צה"ל, עם טלי ליפקין-שחק, 10.11.2008 בהקשר לשיחות עם אבו מאזן, ועם איסמעיל הנייה מעזה: "אי-אפשר שרק ישראל תהיה המוותרת". הנשיא פרס גם התבטא ואמר: "הנוסחה שטחים תמורת טילים איננה עובדת" (נאום באוניברסיטת אוקספורד, אנגליה, 18.11.2008).

למרות כל זאת, הרי ידוע מראש מה הנהגת השמאל ההזויה בישראל תגיד בסוף השיחות הללו, מי אשם באי-הצלחת שיחות הקרבה. יופיעו טקסטים נדושים וישנים וזולים כמו: "הכל בגלל נתניהו", או "הכל בגלל ליברמן". הכל לפי הבעיה האופיינית שלהם, סירוב להתבונן בעיניים פקוחות בתמונת המציאות. וכך נמשכת אצלו הבעיה הקיימת באינטליגנציה הרגשית, במיוחד זו הקוגניטיבית של השמאל. כלומר, הכל צפוי. הדבר הופך את השמאל מלהיות גורם פוליטי ישראלי בעל חשיבות מרכזית בונה.

כבר נאמר על-ידי ח"כ לשעבר, זהבה גלאון, כי "לבני ניהלה שיחות עם אבו עלא, ואולמרט ניהל שיחות עם אבו מאזן, אבל שים לב מה קרה, אתה לא יכול להגיד שאתה מנהל תהליך שלום ובשלוש שנים לצאת לשתי מלחמות. זה קשקוש! הצליחו לסמא את עיני הציבור" (מוסף הארץ לשבת, 3.4.2009 עמוד 17). אשר על כן, ממשלת ישראל חייבת ליזום תהליך אלטרנטיבי משלה, שמטרתו תהיה שמירת רוב יהודי שיישמר בגיאוגרפיה ברורה בארץ ישראל, כאשר האינטרס הביטחוני יבוא על מימושו, כאשר כל חיכוך עם הפלשתינים או התערבות במעשיהם האזרחיים יהיה מינימלי. זה אפשרי.

בתהליך אוסלו אימץ השמאל בישראל את ההאשמות שהטיחו בנו אויבינו הערבים. האחריות והסיבות לתוקפנות הערבית הן כולן באשמת ישראל ובגללה. "שלום עכשיו" וגם מרצ טענו, שסירובה של ישראל להכיר בעוול שגרמה לפלשתינים, ולהסכים לתיקונים ולוויתורים, הוא שהנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי. ויותר מכך, טענו וטוענים כי שליטתה של ישראל בגדה ובעזה, ובמזרח ירושלים - שטחים שתפסה במלחמת ששת הימים ב-1967 - הם המכשול העיקרי לשלום. כאילו לא היו פעולות טרור נגד ישראל מאז הקמת המדינה בדמות פידאינים ["מחרפי נפש" פלשתינים], מסתננים וצבאות ערביים עד מלחמת ששת הימים.

ראוי להזכיר כי ציון הנכבה כנושא "חשוב" במערכת החינוך בישראל, על-פי דעת שרת החינוך לשעבר, הוא חלק מעמדה פוליטית נלוזה זו. מול עמדה זו עומד גם הביטוי השריר של עבד א-רחמן עזאם, לשעבר מזכ"ל הליגה הערבית, שנאמר עם פלישת צבאות ערב לישראל ב-14 במאי 1948 נגד חלוקת הארץ, ובה תהיה גם מדינה יהודית. הוא אמר: "זו תהיה מלחמת השמד וטבח רבתי, שעוד ידובר בה כמו במעשי הטבח של המונגולים והצלבנים". מדובר בטקסט שנאמר ארבע שנים בלבד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, סיום השואה.

מאמיני תהליך אוסלו האמינו כי יש תוחלת לנוסחה "שטחים תמורת שלום" עם הפלשתינים. היציאה מרצועת עזה הוכיחה את ההפך. ישראל הוסיפה לתמוך בהסכמי אוסלו, אף שראשי אש"ף המשיכו להצהיר באוזני בני עמם, שהם לא הרפו מכוונתם להשמיד את ישראל, וניהלו, כבעבר, מסע טרור נגדה. היום, חושבים בשמאל כי יש תוחלת ל"שתי מדינות לשני העמים", רחמנא לצלן. פרישתו של ח"כ אמנון רובינשטיין ממרצ הייתה על-רקע דומה: "החברים הטובים שלי במרצ, ירדו מהפסים בגלל הצורך לרצות את הפלשתינים בכל מקרה ובכל מצב" (מוסף הארץ, 16.2.2007).

פלשתינים ותומכיהם פתחו בתעמולה רחבה בינלאומית, להביא לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית. היות שהפלשתינים יודעים כי לא יוכלו להביס צבאית את ישראל, לא במלחמה קונבנציונאלית ולא במערכת הטרור שאיננה סימטרית, הם פתחו במערכה בינלאומית זו, בכל אתר ואתר, תעמולה רבת-פנים שמטרתה לפגוע, להחליש ולהסב לישראל נזק בינלאומי במישור המדיני, המוסרי כביכול, והכלכלי. זה לא מתבטא רק בהאצת תהליך דוח גולסטון. התהליך כולו כולל גם פעילות אנטישמית. מיותר לציין, כי הדבר עומד בסתירה גמורה לתהליך שלום ובטח בסתירה ל"שיחות קרבה".

אין בכך כל חדש. כך, למשל, בערב שלפני טקס השלום בספטמבר 1993 בבית הלבן, הופיע יאסר ערפאת בטלוויזיה הירדנית והודיע לפלשתינים ולעולם הערבי כולו, שאת אוסלו צריך לפרש ולהבין לפי המונחים של החלטת המועצה הלאומית הפלשתינית מ-1974, הידועה כ"תוכנית השלבים". לפי תוכנית זו, מדי פעם, בשיחות, כמו שיחות קרבה, ינסה אש"ף לקבל לידיו בדרכי מו"מ כל פיסת קרקע שיוכל, או משהו שבעיניו יחליש את ישראל, או שלדעתו יקרב את חיסולה של ישראל, וישתמש בה כבסיס למימוש המטרה הסופית - השמדת ישראל. כל היתר להשלמה ייעשה בכוח. ערפאת השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה, זה שמוחמד חתם בשנת 628 על-מנת להפר אותו שנתיים לאחר מכן, כשצבאו צבר די כוח להביס את שותפיו להסכם. אבו מאזן איננו שונה במעשיו והוא ממשיך הדרך של ערפאת.

בהיבט הישראלי, בגלל הפלשתינים, משיחות הקרבה עשוי להתקבל רק הסכם חלקי ואו זמני, ואו "הסכם ביניים" חסר משמעות, שאין בו כלום, אבל עם הרבה "אוויר חם" לצורכי דעת קהל. אנאפוליס. "האוויר החם" נחוץ לדעת הקהל כדי לא להביך יתר על המידה את הנשיא האמריקני ברק אובמה המנהל מדיניות חוץ בינלאומית כושלת ביותר. שכן, בין ישראל לבין הפלשתינים תושבי הגדה, לא מובטח לישראל, לקבל מצב שבו שלושת סוגי הטילים העיקריים - טילים נגד שריון, טילים נגד מטוסים, וטילים נגד אוכלוסיות אזרחיות - לא יימצאו בגדה, וזאת למרות המעורבות האמריקנית באימונים וארגון צבאי אצל הפלשתינים בגדה.

ולכן, במסגרת "מס שפתיים" כדוגמת הסכם אנאפוליס ואחרים נוספים, בגלל הפלשתינים, ודאי נשמע בקרוב רק על "פתרון ביניים". במובן האסטרטגי, מה שעשוי לצאת משיחות הקרבה, לכל היותר, פתרון זמני, חלקי, ביניים כלשהו, אשר מהווה אחד מיני רבים, במסגרת של "ניהול המשבר", ולא "פתרון המשבר".