קורפוס דיפלומטי כושל

המינויים הכושלים בשירות החוץ, החל בשר אביגדור ליברמן וכלה בשגריר דני איילון, הבאישו כבר מזמן את ריחה של הדיפלומטיה שלנו מעבר לים. כאשר ה"בוס" הוא רק שר של הנייר וכאשר מספר לא-מבוטל של דיפלומטים הם חסרי כל ניסיון אלמנטרי, אין תמה שפרצופה המדיני של ישראל נראה כמו האחוריים שלה.

חלפו הימים שבהם הונהגה בשירות החוץ הישראלי מערכת של סינון פנימי קפדני, עם מבחנים נוקשים וקריטריונים חד-משמעיים, שאין לסטות מהם ימינה או שמאלה. היום אפשר רק להתגעגע לאותם ימים מוצלחים של אבא אבן, בנימין נתניהו ודני גילרמן, שיצגו למופת את ישראל באו"ם, או לימים של שגרירים כמו יעקב צור (בפריז), אליהו אילת (בלונדון) וראובן רובין (בבוקרשט). היו אלה דיפלומטים שינקו מן המדינה המיוצגת לא רק את שפת האם שלה, אלא גם את תרבותה.

תחילתה של ההדרדרות במשרד החוץ מיוחסת עוד לטרום ימיו של אביגדור ליברמן, עם מינויים כושלים של שגרירים בדרום-אמריקה, ברומניה, בהונגריה ובגרוזיה, שאולצו בסופו של דבר לחזור ארצה בבושת-פנים.

בעיטה למעלה

אבל הסאה מוגדשת בימיו של אביגדור ליברמן כשר החוץ. מינוי סגנו, דני איילון, שבייש את פניה של ישראל בהתנהגותו הנלוזה כלפי שגריר-טורקיה, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לכישלון הכמעט-טוטאלי בשירות החוץ. אנשי-סגל לא מעטים, שהיום יודעים לספר עליהם סיפורים מסמרי-שיער, קודמו על-ידי ה"בוס" בבעיטה למעלה, על-אף חוסר ניסיונם האלמנטרי ברזי הדיפלומטיה ולמרות חריגתם הברורה מכללים ונהלים נדרשים.

היה זה מבקר המדינה בעצמו שהעיר, בלשון שאינה משמעת לשתי פנים, כי במשרד החוץ יש מכסה לא-מבוטלת של מינויים פוליטיים, שמומשו ללא סיבה מוצדקת עד תום. פה ושם היו, אומנם, רחמנא לצלן "יוצאי-דופן", כשמונה אדם מקצועי במקום אדם פוליטי. אלא שאלה בטלים בשישים לעומת אותם מינויים רבים של חסרי-ניסיון דיפלומטי משופשף.

מטבע הדברים מחוייב הקורפוס הדיפלומטי במיומנות יתרה. דיפלומט במשרה בכירה, של שגריר או ציר, צריך לעבור במשרד החוץ אותו מסלול שעובר טוראי עד שהוא מתמנה לאלוף-משנה. הדעת אינה סובלת שנהג או ספרן יוקפץ באחת למעלה, כל עוד אין לו שמץ של מושג ברזי הדיפלומטיה, גם כשהבוס, אביגדור ליברמן, חושב אחרת.