"גטו" בתיאטרון הקאמרי

אחרי שהועלתה בהצלחה אדירה עשרות פעמים בעולם כולו, ופעמיים בתיאטרון חיפה (ב-1984 וב-1998 עם צוותים שונים), מעלה התיאטרון הקאמרי את מחזהו הפנומנלי של יהושע סובול - "גטו". כל הפקה שונה מחברתה. כל בימאי שם דגש על ניואנסים שונים בסיפור קורותיו של גטו וילנה בין 1941 ל-1943, עת חוסלו אחרוני היהודים בו.

אין זה סיפור עם פרטי זוועה הידועים לרבים. הדגש בהפקה מרגשת זו, הוא ביחסי האנוש בין הקצין הנאצי מנהל הגטו, קיטל (איתי טיראן), לבין היהודים. בגלל חיבתו ל"זמיר של הגטו", הזמרת חיה'לה (אניה בוקשטיין המקסימה), התיר להקים בגטו תיאטרון, לערוך קונצרטים והופעות קריאת שירה. בקיצור, החיים התרבותיים של "ירושלים ד'ליטא" המשיכו כאילו אין אקציות, אין משלוחים להשמדה, וכאילו האוכל אינו בעיה. הניגוד האיום בין החשש שמחר כבר לא יחיו, והצורך לשכוח את המציאות האיומה, גרם להם לשחק את המשחק לפי כלליו של המטורף הנאצי (איתי טיראן, שתפקיד דיקטטור רוצח מטורף לא זר לו כשמילא בעבר את תפקיד הקיסר נירון במחזה "בריטניקוס" עם עודד ליאופולד כאחיו, שכאן הוא סגנו של גנס, מנהל היודנראט). המעברים מסדיזם והנאה מהתעללות ביהודים האומללים - לרוך וסימפטיה הנעלמים במהירות, הטריקים המפחידים שלו בהופעה בהפתעה משום מקום, כמו שד, מול אהבתו למוזיקה אותה הוא מנגן לפני "ידידיו" היהודים - רב-גוניות כזו במשחק אפשר לראות רק אצל איתי טיראן.

אך "גטו" הפעם אינו רק איתי טיראן. כל שחקן במחזה הוא נפלא. גדי יגיל, שפותח את ההצגה כמנהל התיאטרון בגטו, ששרד ועלה לישראל, ומספר בתל אביב 40 שנה אחרי את שאירע, למראיין בלתי נראה, ומשם עוברת הזירה לגטו עצמו - זוכה למרבית מחיאות הכפיים יחד עם חני פירסטנברג, "בובת הפיתום" המדברת את האמת ללא שום פחד מקיטל. משחק עילאי.

כך גם נתן דטנר, כמנהל היודנרט בגטו, גנס, נותן את משחק חייו. במיוחד לקראת הסוף, כשמסכת הנוקשות והעליונות שלו מתפוררת, והוא מתנצל מדוע שלח למוות את הזקנים - כדי להציל צעירים. מה שלא עזר לו כלל, והוא נרצח בידי הגרמנים עוד לפני שנשלח להשמדה, כמו רומקובסקי, מגטו לוד'ז.

אלי גורנשטיין, כמנהל הספרייה בגטו, שרשם את כל האירועים ובזכותו היה לסובול את התשתית העובדתית, מנהל שיחות פילוסופיות עם קיטל. באחת מהן, שואל אותו קיטל, מדוע אינך עוזב את גרמניה ועובר לפלשתינה? והספרן הבולשביק, יפה הנפש שמאמין בזכותו להיות גרמני או בכלל בכל מקום אחר, עונה לו: אבל בפלשתינה הערבים ישנאו אותנו. וקיטל עונה לו: אבל לפחות שם תוכלו להגן על עצמכם ולשרוד. מענה שמגלה את דעת המחבר, על הייאוש מהקומוניזם, מהרצון להתחבר למרחב, וההכרה בצורך לדאוג לקיומנו בכל מחיר.

מלבד רמי ברוך, כחייט שהופך למיליונר בגטו, הודות ליוזמתו להקים מפעל לתיקון מדי הנאצים, ומגלה את תאוות הבצע המאפיינת יהודים בזיכרון הקולקטיבי הגויי, ועזרא דגן כרב וכקורא בכף יד - מלאה הבמה בקטעי הריקוד וההופעות בתיאטרון שבתוך התיאטרון, שמבצעים צעירים וצעירות מחוננים ביותר, ביניהם בולט טל וויס בעל הנוכחות המושלמת בכל תחום - משחק, שירה, ריקוד, וכן דן קיזלר, אביטל לבני וכל היתר.

הבימאי עמרי ניצן היטיב לא רק לביים הפקה מצוינת זו, אלא גם ללהק אותה במיטב שבמיטב. עיצובי התפאורה והתלבושות של רוני תורן יצירתיים; השירים המושמעים בהצגה נכתבו בידי מלחינים ומשוררים בגטו, כך שלא רק שזה אותנטי, אלא הרבה מעבר לכך.

הערך המוסף של ההצגה הוא במה שהיא מעבירה לכל יהודי באשר הוא, ואין זה משנה מאיזו מפלגה הוא. ובכך, עושה ההצגה את יהושע סובול למחזאי הלאומי שלנו. הוא מדבר את רוח האומה, לא חושש מביקורת על תחלואינו, אך מתייחס בחמלה ובהבנה ספוגים באהבה לבני עמו ולהיסטוריה הזוועתית שנידונו לעבור, עד שחזרו לארץ האבות. ומכאן המסקנה - שכעת, כשהיטלר חדש מודיע קבל עם ועולם על כוונתו להשמיד את ישראל, ואת כל היהודים - ראוי להתייחס לאמירותיו ברצינות, ולא להאמין ברעיונות אוטופיים. אנחנו כבר לא בגטו. לא נתונים למשיסת ליבם של דיקטטורים, ובטח לא צריך לעניין אותנו "מה יגידו". מוטב שינבחו, ושהשיירה תעבור...

סיכום ביקורת: הצגה שלא תישכח ותיחקק ככוכב זוהר בשמי התרבות הישראלית.