ההסתערות של
ברק אובמה על
בנימין נתניהו ניצלה תקר ביורוקרטי כדי להכניע את ראש הממשלה, ולחילופין להפילו. תקשורת ישראלית שהצטרפה לשיסוי וגם מוחאי הכפיים לביידן באוניברסיטת תל אביב כשתבע לקרוע את ירושלים, גרמו לרבים מאיתנו להתבייש.
יש כעת אתנחתא בסערה, אך הקרע הבסיסי בעינו עומד, בגלל הזדהותו האישית של אובמה עם העניין הערבי והפלשתיני. זה "אסון טבע" שנפל עלינו ולא הייתה כל הצדקה להאשים בו את נתניהו.
על הפרק עלתה כמובן תלותנו בארה"ב, וכמה מעלות טובות לאמריקה עלינו - שמספקת ומממנת נשק, עומדת לצידנו במועצת הביטחון, תומכת בכלכלתנו ועוד כהנה וכהנה, כמו תרומתה המכריעה בהעלאת יהודי ברית המועצות ואתיופיה. אלא, שהתמכרות להסתכלות הזאת בלבד עלולה לשתק את מדיניות החוץ והביטחון שלנו, וכבר נמצא מי ששאל - אם כך, למה לשחק במו"מ? הגישו לנו את הנייר ונחתום במקום המסומן!
לכן, את השאלה ראוי להציג מן הכיוון ההפוך: אלו מחירים אנחנו יכולים, ואלו איננו יכולים לשלם תמורת ההישענות המחלטת על אמריקה, והאם מותר לנו לקנות חיי שעה של רווחה וביטחון-לרגע, כאן ועכשיו, תמורת ויתורים בלתי הפיכים על מולדת ועצמאות, כדרך שהידרדרנו מאוסלו למפת הדרכים, להינתקות, לשתי מדינות, להקפאה - וכבר אנחנו בירושלים? לטאה מפקירה את זנבה כדי להציל את גופה, לא את ראשה, ואנחנו נעשה בדיוק ההפך מתוך סירוב אנוכי, מפונק, עכשוויסטי, לשלם מחיר תמורת נכסי יסוד לאומיים? "אין ארוחות חינם", אומרים האמריקנים, וכך אמר גם עשיו כשמכר את בכורתו.
חג החירות מאופיין במחיר ששילמנו תמורת חירותנו, מ-40 שנים במדבר ועד לעלילות הדם שבעטיין הושמדו קהילות שלמות. כל מי ששרד היום כיהודי, אבותיו סבלו תמורת הסירוב להתכחש למורשתם. האחרים התבוללו. האם תעדיף מדינתם של השורדים את נזיד העדשים?
בעקבות פרובוקציה יוונית "התנחלה" טורקיה ב-40% מקפריסין (1974). הופעלו עליה עונשים וחרמות והיא עמדה בהם ושילמה את מלוא המחיר, עד שהרפו ממנה. בתקופה ההיא, באיסטנבול, הגישו לי מים בצבע כהה. זה 'קפה טורקי'? - שאלתי. ענו לי במשיכת כתפיים: אלה סנקציות!
'אתם פוגעים באינטרס אמריקני', התריסה קלינטון. אם ניענה לה ונמיר את מדיניותנו העצמאית בהליכה צייתנית בתלם "האינטרס האמריקני" (שבוושינגטון דהיום זהה לאינטרס הערבי), ההקפאה לא תיעצר בירושלים "המזרחית". כדי לחסוך מעצמה לשלם מחיר, תידחף ישראל במורד החלקלק עד לקו הירוק והצבת צבא בינלאומי לאורכו, ולהכרעות בענייני חוץ וביטחון על-ידי זרים. משם ועד למיקוח על גבולות 47' והחזרת פליטים - החלטות 181 ו-194 של האו"ם שהערבים אינם חדלים מלהזכיר - קצרה הדרך.
ישראל ראתה שנים ללא סיוע אמריקני, ראתה נשיאים עוינים וצעדי עונשין גם בתחום הביטחוני, כשיכולותיה הטכנולוגיות והכלכליות היו חלשות בהרבה. אך כל אימת שהראתה נכונות להיאבק על אינטרסים לאומיים חיוניים, נחלצה מן המיצר.
הקוורטט ומנגנוניו, משטרו העוין של אובמה, מפקחים ומשגיחים מסוגם של מיטשל ובלייר וצוותיהם ו"משקיפי" טי'פה בחברון - מול ישראל שאין לה בעולמה אלא "החיים הטובים", עלולים להביא את מניין שנות עצמאותה מ-1948 עד 2010. גם לאחר זאת הארץ לא תחרב ואפילו תמשיך להיקרא "מדינה", רק שבפועל יהיה זה שטח חסות קטן, לא עוד "הבית השלישי", וכך ינהגו בו. הכל תלוי בנכונות העם והנהגתו לשלם את מחיר החירות, גם בדור הזה.
חג חירות שמח!
