המכפר הלאומי

פרשת השבוע, פרשת צו, מיוחדת ביותר בגלל מספר היבטים שבה.

ראשית, גם השנה, שנת התש"ע, תכונה שבת זו בשם "השבת הגדול" שהיא השבת האחרונה לפני חג הפסח, חג הגאולה והחירות. וזאת משום מספר סיבות שאין זה המקום והזמן לפרט ולהרחיב.

שנית, פרשת השבוע כוללת צ"ו פסוקים וסימנך: "צו את אהרון ואת בניו..." כשהדבר המדהים והמעניין הוא שמספר פסוקי הפרשה עולים בערכם המספרי בדיוק כמו שמה של הפרשה. אין לנו כל ספק, ולו הקל ביותר, שאין זה בגדר "יד המקרה" ובסיעתא דשמיא, באחד ממאמריי הבאים אגע ואתייחס להיבט מדהים ומעניין זה גם מן האופי המיסטי והקבלי המתלווה אליו.

שלישית, פרשתנו מכילה 20 מצוות: 9 מצוות עשה ו-11 מצוות לא תעשה העוסקות והדנות בדיני הקרבנות, מהותם הכנתם והקרבתם על-ידי משפחת הכוהנים משרתי האל במשכן ובבתי המקדש בירושלים בתקופות מאוחרות יותר כשאהרון הכוהן זוכה להיות "ראש וראשון לחבורת הקודש אשר התקדשה לעבודת הקודש ובמקום הקודש על-ידי האל הקדוש. וזאת, כדי להקריב את קרבנות הקדושה של 'וקדושים יהללוך סלה' בצורה המקודשת בקדושה הקדושתית" [מתוך מאמרי "מדרש גם" על פרשת צו].

מדוע ולמה דווקא אהרון הוא אשר זכה להתמנות ולשמש בקודש בתפקיד "המכפר הלאומי" של חבורה קדושה זו? האם חלילה היה זה בגלל ה"קשרים", כמו למשל: קשרים משפחתיים, פוליטיים וכולי, או כפי שרגילים לכנות במחוזותינו - היה זה בגלל "ויטמין P" וכל כיוצא ברעה חולה מעין זו ואשר, לצערנו ולדאבוננו, הפך להיות "נורמה מקובלת" בחברתנו, כמו גם ברחבי העולם האנושי? האם חלילה זו הדרך לבחור את נציגו של האל עלי אדמות?! אתמהה.

ונראה לנו לתרץ באופן החד-משמעי והבלתי משתמע לשני פנים, שאהרון זכה לכהן בכהונתו הרוחנית-התורנית הגבוהה ביותר רק בגלל מעלותיו התרומיות ולא חלילה בגלל שום שיקולים זרים, יהיו אשר יהיו. הייתה זו "בחירה אלוהית" נטו. הנהגותיו, אופיו המיוחד ואישיותו המיוחדת המעטירה והמעתירה זיכו אותו לכך והדוגמאות הבאות יוכיחו בעליל על "הבחירה הנכוחה והנכונה" של אהרון לשמש בתפקידו הרם והנעלה.

לדוגמה: היה זה אהרון אשר במשך זמן רב וארוך, במשך שנים רבות לא רק שלא קינא באחיו משה, אלא אדרבה, בכל מאודו ובכל נימי נפשו פירגן, תמך, סייע ועודד בצורה המאסיבית ביותר להצלחת המשימה הקשה והמעיקה שמשה "נאלץ" לקבל על עצמו, משימת הוצאת וגאולת העם ממצרים והנהגתם 40 שנות נדודים במדבר "עד בואם אל ארץ נושבת". וכאשר נגלה ה' למשה אצל "הסנה הבוער" וביקשו לקחת על עצמו את נטל השליחות משה הציע את אחיו הגדול על-פי הבנת חז"ל בהשיבו לה': "שלח נא ביד תשלח". לאחר "חילופי דברים" לא קלים בין הקב"ה ומשה, הקב"ה הבטיחו שכשאהרון יפגשהו ויראהו הוא ישמח מאוד. שמחה בלב. בעיקר תהא זו שמחה פנימית ולא רק שמחה חיצונית. שמחה אמיתית ושלמה ולא שקרית ומזויפת, כדכתיב: "וראך, ושמח בליבו". חז"ל בדברי קודשם העצימו קשר זה בקובעם [שמות רבה ג', י"ז]: "הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים".

דוגמה נוספת: אהרון, שהיה כמו אחיו נביא ושעליו נאמר שהקב"ה בעצמו כיבדו בכך "שהלבישו כמלאכי השרת" והיה אחד "משלושת הפרנסים הטובים שהקב"ה העמיד לעם ישראל במצרים" [מן המדרשים], היה ידוע כאוהב עם ישראל בלב ונפש ואף סיכן את חייו למען ישראל. היה זה כשהקב"ה קצף והתרגז קשות על עם ישראל לאחר חטאם של קורח ועדתו והתחילה המגפה הנוראית שהרגה בעם ישראל אלפי אנשים. תורתנו הקדושה אף מעידה על כך במפורש בכותבה [במדבר י"ז, ט' - ט"ו]: "ויקח אהרון... וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם. ויתן את הקטורת ויכפר על העם". ולא רק זאת עשה אהרון. אלא, תורתנו ממשיכה ומתארת את הדברים כהווייתם: "ויעמוד [אהרון] בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה". מגיפה נוראית וקשה אשר גבתה מחיר אנושי עצום, מחיר של 14,700 אנשים שמתו "מלבד המתים על דבר קורח".

אין לנו כל ספק, שרק אדם, אדם גדול ומיוחד כאהרון אשר מתנהג בצורה הטובה ביותר לכל אדם "שנברא בצלם אלוהים", בכל תחומי ושטחי החיים, ראוי הוא שעל ידו תהא סליחת, מחילת וכפרת העם. רק אדם אשר בהתנהגותו ובהנהגותיו מוכיח שהוא "משכמו ומעלה" מעל הממוצע האנושי ראוי וכדאי הוא שישמש בתפקיד "המכפר הלאומי" של כלל עם ישראל לעד ולנצח נצחים עד סוף כל הדורות. ואולי, מכל האמור לעיל, ניתן להוסיף ולטעון כדלקמן: תורתנו הקדושה באה לרמוז, להעיר ולהאיר את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין פרשת צו שבעיקר תוכנה מורה על בחירתו ומינויו של אהרון כ"כוהן גדול" ובין השבת שמכונה "שבת הגדול". לאמור: אחת מן הסיבות לשם "שבת הגדול" משום שעיקר תוכנה של פרשת צו עוסק במינויו של אהרון הכוהן, איש ענק וגדול, לתפקיד החשוב והגדול עבור עם ענק [לא מספרית] וגדול, על-ידי הכל יכול, האלוהים, שהוא הגדול, אשר בכל הגדולים.