הדיון התנהל מתוך שאיפה לסייע ולהכיר באחריות המדינה לפתרון הסבך שאותו היא יצרה באמצעות מוסדותיה המסוכסכים. זו הייתה רוח הדיון עד אשר הגיע תורה של עו"ד חגית הלמר, נציגת החברה להגנת הטבע, אשר למעשה "חטפה" את הדיון: כיצד זה מצהירים המתיישבים כי הם יושבים כחוק על אדמותיהם אם לא נערך מכרז? - שאלה. כיצד מעיזים הם לבקש זכות קניין תוך התעלמות מזכות הציבור לאדמה, לטבע ולנופים? זוהי קבוצת עבריינים המתעלמת מן החוק, הכריזה הנציגה, וטענה כי ההגנה על
כבוד האדם מצריכה תיקון העוול של איפה ואיפה הפוגע, בשם מה שהיא כינתה "הפסיכולוגיה של כבוד האדם", במי שלא זכה להתיישב בחוות בודדים. שטף צדקני זה, המאפיין את מאבקה המתמשך של החברה להגנת הטבע בהתיישבות, מוכר היטב למי שמצוי בעתירות המשפטיות שמגיש ארגון זה נגד ההתיישבות.
מפת הקצאת השטחים בנגב וחלוקתם בין שמורות טבע ושטחי אש ובין התיישבות ומיזמי פיתוח כלכלי, מגלה תמונה מדהימה: להתיישבות הוקצתה רצועה צרה ומצומקת, ושאר שטחי הנגב חסומים בפניה.
במאמר שפרסם בשנת 1987 בכתב העת "טבע וארץ" (גיליון כ"ט 2), תחת הכותרת "רוח האדם, לא רוח האדמה", יצא עזריה אלון, המגלם בדמותו את חזון שמירת הטבע בארץ ישראל, נגד רוח החזרה לטבע ולאי-הרציונליות, אשר באו לידי ביטוי בספרון "רוח האדמה" בהוצאת אחד מבתי הספר של החברה להגנת הטבע. הספרון, אשר כלל מאמרים של אדוארד אביי,
הנאום (שלא היה) של צ'יף סיאטל, ועוד נבואות חורבן שהובילו לקריאות נגד כל פיתוח התיישבותי ותעשייתי, הפך אז לחלק מן הפק"ל של מדריכות החברה להגנת הטבע והשפעתו לא פגה עד היום.
לנוכח היותה של החברה להגנת הטבע כיום אחד הגופים המובילים כמעט כל התנגדות לפיתוח, מן הראוי אפוא לשוב ולעיין במאמר המיוחד הזה של אלון:
"אני נאבק ברעיון של 'רוח האדמה' לא משום שאין הוא ציוני, אלא משום שהוא נגד האנושות... השאלה היא מה יכוון אותנו ואת מעשינו, 'רוח האדמה' ערטילאית או 'רוח אדם' רציונלית. התקופה שבה אנו חיים אינה תקופת זוהר לרציונליזם. כוחות אפלים של אמונות מיסטיות ופונדמנטליזם דתי שוטפים את כל העולם, מארצות המצויות בראש הסולם הטכנולוגי, כארצות הברית ועד אירן... מאלה שדיברו בעבר בשם 'רוח האדם' ו'רוח האדמה' נותרו לנו זיכרונות מרים, שכן דווקא אלו היו תמיד אויביה של רוח האדם".
ועוד כתב שם אלון, כי "קשה להתמודד עם המציאות הממשית של בני-האדם; גם עם הצורך לתת תשובות לצרכים הטכנולוגיים, ולצרכי השימוש בקרקע, במים ובאוויר, וגם לשמור על מורשת הטבע למען עצמנו ולמען הדורות הבאים. קל הרבה יותר להתעלם מכל אלה, לשלול את הקיום האנושי הריאלי, להיתפס לרעיונות מיסטיים ולהאמין שהם הם שיפתרו את בעיותינו".
על גבי עותק המאמר שבידִי כתב עזריה אלון הקדשה: "גם היום, כמו בזמן כתיבת המאמר, נשאר הערך העליון - רוח האדם".
