מה לא עושים בשביל האלקטורט המוסלמי?

השבוע ערך ראש הממשלה סיור בארה"ב, שהחל באווירה של משבר קשה על-רקע הבנייה בירושלים. עברו מספר ימים, ונראה ששיא הסערה מאחורינו, בעיקר משום שצוותו של אובמה הבחין, שהעמדה הישראלית מקובלת גם על ציבור רחב של בוחרי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.

נתניהו הגיע לארה"ב שנראה כי כבר זמן רב לא הייתה כה מקוטבת בין הליברלים תומכי אובמה ובין השמרנים, מתנגדיו. לא בכדי התרבו בשנה האחרונה במידה ניכרת הארגונים הקוראים "להחזיר את אמריקה לאמריקנים", בתחושה כי זו נחטפה בידי קומץ של פוסט-מודרניסטים, פוסט-אמריקניסטים (המדברים על עולם ללא הגמוניה אמריקנית ובהמשך - על עולם ללא ארה"ב בכלל) ופוסט-מורטמיסטים (השואלים מה הביא לקץ ההגמוניה של אמריקה).

במצב זה על עם ישראל ליצור אצלו, אצל שכניו ואצל ידידיו שמעבר לים - האמיתיים והמזויפים - תחושה שהוא ממשיך לחיות למרות שיש מי שמנסים להכניס אותו לגלגל הענק ההיסטורי, זה המעלה אימפריות ומוריד אותן מעל במת ההיסטוריה. סוגייה זו משמעותית הרבה יותר מכמה דירות ברמת-שלמה או כמה קרוואנים בנחליאל י"ט.

וכדי לצלוח את המשבר תוך מזעור נזקים, טוב יעשה ראש ממשלת ישראל אם יזכיר לבני שיחו, שבעיות המזרח התיכון לא החלו עם הקמת מדינת ישראל. סונים ושיעים רוצחים אלו את אלו בכמויות כבר 1,350 שנים במסגרת המשך המאבק על הח'ליפות שניטש בין הח'ליף הרביעי, עלי בן אבי טאלב, ובין מי שמרד בו ומינה עצמו לח'ליף החמישי, מועאויה בן אבי סופיאן. תומכי עלי, בניו, נכדיו וצאצאיו עד סוף כל הדורות הם השיעים, ואילו תומכי מועאויה, צאצאיו וממשיכיו, הם הסונים. ככל הנראה הם ימשיכו לשחוט ולפוצץ אלו את אלו שנים רבות נוספות - בעירק, בפקיסטן, בתימן, בלבנון ובמקומות רבים נוספים. לישראל אין חלק בעניין זה, המשפיע על הפוליטיקה הערבית הרבה יותר מכפי שאנשים מוכנים להודות.

כדאי גם לשאול את אובמה ואת יועציו איזו בעיה בעולם הערבי תיפתר אם ישראל תתנדב להיעלם: האם מיליוני הפליטים של דארפור יורשו לחזור לכפריהם? האם משפחה אחת ממיליוני משפחות העוני של מצרים תזכה לדיור ראוי למגורי אדם? האם חיזבאללה יוותר על שליטתו בלבנון? האם האירנים יעזבו את מדינות המפרץ לנפשן? האם המשטר בסוריה יעניק לאזרחיו זכויות אדם וחירויות פוליטיות? האם אירן תוותר על שאיפותיה העולמיות-גרעיניות? האם בית המלוכה ואנשי הדת בסעודיה יחדלו לרדוף נשים, נוצרים והומוסקסואלים?

בהזדמנות זו יש לבקש מבני השיח האמריקנים שיציינו את מקור זכותו של "העם הפלשתיני" על ירושלים: מתי שלט בירושלים מלך, סולטן או אמיר פלשתיני? ואולי גם להזכיר שירושלים והגדה המערבית היו תחת כיבוש ערבי ירדני במשך כ-7,000 ימים, בין מאי 48' ליוני 67', ושעזה הייתה נתונה בתקופה זו תחת כיבוש ערבי מצרי - אולם לא נשמעה אז כל דרישה ערבית ובינלאומית לתת ל"פלשתינים" מדינה עצמאית שבירתה ירושלים? מדוע כולם נזכרו בכך רק לאחר שעם ישראל שב לארץ מולדתו ההיסטורית האמיתית בהרי יהודה ושומרון?

זאת ועוד, כדאי שראש הממשלה גם ישאל פוליטיקאים אמריקנים אם מי מהם מוכן לתת לו ולנו הבטחה מגובָּה בערבות בנקאית פרטית שלו שהמדינה הפלשתינית אשר תקום על-פי תוכניתו בגדה המערבית לא תהפוך, כמו עזה, למדינת חמאס, באופן דמוקרטי כמובן (הערבות הבנקאית הפרטית במקרה זה נועדה רק לוודא את אחריותו של הפוליטיקאי להחלטותיו בענייננו גם לאחר שהוא עצמו יעבור לעשות מיליונים כחוקר במרכז מחקר הממומן על-ידי הסעודים).

ולבסוף, יש להזכיר לידידינו האמריקנים, שבימים הקרובים חוגג עם ישראל את חג החירות, שבו הוא מציין את שחרורו מעבדות מצרים לפני 3,300 שנה, שנים רבות לפני שקמה האומה האמריקנית על בסיס של עבדות וניצול. האם זהו הזמן המתאים - אחרי ששבנו לארץ אבותינו - להיכנס תחת כנפי ההגמוניה האמריקנית?

הזיכרון האמריקני הוא קצר, אולי אף יותר מזה שלנו. אמריקה היא ארץ ה"אינסטנט", והאמריקנים - גם אובמה - עסוקים בענייניהם הפנימיים, ובראשם האבטלה וביטוח הבריאות. בעוד שבוע אף אדם ברחוב לא יזכור את הדירות ברמת-שלמה. לפיכך, חשוב לעבור את הימים האלה בלי להרגיז יותר מדי את אובמה, אולי רק לייעץ לו שיתחיל להקשיב למישהו שמבין משהו בנבכי המזרח התיכון. זה יעזור גם לו.