התקשורת הישראלית אוהבת מאוד לחבוט בבנק ישראל. היא מספרת לנו על תנאי השכר המפליגים בבנק, על כך שעלות השכר החודשית הממוצעת של כל אחד משמונה העובדים הבכירים בבנק ישראל, הסתכמה בשנה שעברה ב-69,766 שקל. על כך שבבנק ישראל 115 עובדים, אשר עלות שכרם הממוצע הוא - 54,941 שקל.
הממונה על השכר באוצר, יובל רכלבסקי, אשר עומד לפרוש בקרוב מתפקידו, מנהל את הקרב כשהוא מקבל קריאות עידוד וצהלה מעל עבר: "הסכמי השכר בבנק ישראל נוגדים לכאורה את חוק יסודות התקציב" הוא טוען.
רכלבסקי מפרט באריכות את כל הטבות השכר החריגות הניתנות כיום לעובדי בנק ישראל: קידום מהיר בדרגות שאינו מקובל בשירות המדינה, חישוב יוצא דופן של ערך שעת עבודה, תוספות ותק חריגות, תוספת "הסכם מסגרת", גמול השתלמות ב' גמול א' וגמול ב', דמי ייצוג, שכר עידוד, תוספת לפקידים נדרשים, החזרי נסיעות החורגים מהנהוג בשירות המדינה, הסדרי החזר הוצאות רכב השונים, הסדר להחזר הוצאות טלפון שאינו קיים כלל בשירות המדינה, סבסוד ארוחות צהרים לעובדים למרות שהעובדים זכאים במקביל גם לקצובת אש"ל ועוד.
התקשורת כורכת את הטבות השכר בבנק ישראל, בתנאי השכר המפליגים בעיריות ובמועצות מקומיות. אך האם מדובר בהשוואה נכונה?
בבנק ישראל מועסקים עובדים רבים בעלי השכלה אקדמאית - שיעורם גבוה מהמקובל בסקטור הציבורי. למעלה מ-65% מעובדי בנק ישראל, הינם בעלי תואר שני ושלישי. האם ניתן לומר דברים דומים על השכלתם של בכירי המועצות המקומיות?
האם אנו מעוניינים, כי בבנק ישראל יועסקו אנשים איכותיים, או פקידים ברמה נמוכה?
האם לא הגיע הזמן להפסיק עם הדמגוגיה? האם אין זה אינטרס של אזרחי מדינת ישראל, כי במשרדי הממשלה, בכנסת, בבתי החולים ובמשטרה, יועסקו אנשים איכותיים? אנשים איכותיים המקבלים משכורות גבוהות, עשויים לחסוך למשק כסף רב הרבה יותר, מאשר אנשים איכותיים פחות, המשתכרים שכר נמוך יותר.
כזכור לכולנו, כלפי נגיד בנק ישראל, ד"ר דוד קליין, הושמעו לפני כשנה איומי הדחה, אשר נועדו לאלצו להפחית בקצב מהיר יותר את שיעור הריבית. כיום, מופנים החצים כלפי המפקח על הבנקים והנגיד המגבה אותו.
המפקח על הבנקים, יואב להמן, מתוקף תפקידו, מודאג מאוד מיציבותם הפיננסית של הבנקים. ריכוזיות האשראי הגבוהה במשק, נתפשת בעיניו כמוקד סיכון העלול לערער את יציבות מערכת הבנקאות. בנק ישראל בדק ומצא, כי בשנת 2002, קיבלו 1% מהלווים במשק, כ-71% מסך האשראי הבנקאי - נתון המלמד על רמת ריכוזיות גבוהה מאוד. משום כך, החל להמן להצר את צעדיהם של הלווים הגדולים במשק.
עם כניסתו לתפקיד, לפני פחות משנה, קבע המפקח על הבנקים הגדרה חדשה למונח - קבוצת לווים, אשר משמעותה: הקטנה ניכרת בהיצע האשראי ללווים הגדולים, בעיקר אלה הקשורים זה בזה בעסקיהם המשותפים. על-פי הוראות בנק ישראל, נאסר כעת על הבנקים להעניק אשראי לקבוצת לווים, בהיקף העולה על 30% מהונו העצמי של הבנק. ההוראה תגביל מאוד את יכולתם של ה"טייקונים" הגדולים בישראל לקבל אשראי נוסף, וגם תמנע מהם לבצע עסקאות חדשות. אין ספק שמבחינתם של אנשי העסקים הגדולים, משפחות: מוזס, פישמן, דנקנר, תשובה, נמרודי, ורטהיים, עופר וכו', מדובר במכה קשה מאוד.
עוד אחת מ"גזירותיו" של להמן, אשר מעוררת עליו את זעמם של ה"טייקונים": דירקטור בבנק לא יהיה רשאי לפנות לעובד בבנק בו הוא מכהן כדירקטור, בעניינים עסקיים. להמן החליט גם להקשות על בעלי השליטה בבנקים לחלק דיבידנדים: "במצב הלימות ההון הנוכחי, יש לבחון בשבע עיניים לפני שמקטינים את ההון בבנקים באופן יזום - כלומר על ידי חלוקת דיבידנד", הזהיר להמן.
במצב כזה, כיצד יוכלו אנשי העסקים הגדולים במשק להמשיך ולנהל את עסקיהם, מבלי שיאלצו, חס וחלילה, להשקיע גם מהונם הפרטי?
"הפיקוח על הבנקים הוא נכס לבנקאות בארץ, התורם לביסוס חוסנה ולתדמיתה", כך אמר המפקח על הבנקים, לפני כחודש, בכנס הרצליה. "אם רוצים להשתבח בפיקוח אפקטיבי, אסור לקעקע אותו או להחליש את הגבלותיו".
לכן, כשאנו חוזים שוב בגליה הסוערים של התקשורת הישראלית (הנשלטת ברובה בידי משפחות מוזס, פישמן, דנקנר, נמרודי, תשובה וורטהיים), המתנפצים בעוצמה אל בניין בנק ישראל בירושלים, כדאי אולי שנעצור, נסתכל סביב, ואז נבין מאיזה כיוון מנשבת הרוח.
