שני דיפלומטים צרפתיים בכירים, שביקרו בישראל לפני כשלושה שבועות בשליחותו של נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, חשפו את העובדה שלישראל אין כל כוונה או רצון לרדת מן הגולן. מכיוון שכך, הרי שלא צפוי בעתיד הנראה לעין משא-ומתן לשלום בין ישראל לסוריה.
סוג של שיח הפכפך מתקיים בין ישראל וסוריה כבר שנים. הוא צץ ועולה מעת לעת, ואחר נסוג. ראשיתו בוועידת מדריד, באוקטובר 1991. מאז היו בו פריצות דרך, משברים ונסיגות.
לאחר רצח רבין ועלייתו של שמעון פרס, נראה היה כי המו"מ עלה על גל נכון, וייתכן שהפעם הוא יסתיים בהסכם שלום. משלחות ישראל וסוריה ניהלו משא-ומתן רצוף, במעורבות אמריקנית אינטנסיבית, ונראה היה שהצדדים מוכנים להגיע לפתרון המשבר. בסופו של דבר, לא הצליחו הנושאים והנותנים להגיע לסיכומים אופרטיביים, והתהליך נעצר.
בימי כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה (1999–1996), נשלח לסוריה ידידו האישי של ביבי, המיליונר האמריקני רון לאודר, ובידיו (לטענתם של דניס רוס ומרטין אינדיק) טיוטת הסכם לסורים, שכללה נסיגה מרמת הגולן לקו על בסיס גבולות 67 (והקו המדויק ייקבע בהסכמה בין הצדדים), אשר זכתה להסכמתם של הסורים. המהלך הזה היה חשאי, ובסופו של דבר, אחרי זמן, הכחיש ביבי את קיומו מכול וכול. המשבר התחדד אם כן בימי כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, והמשא-ומתן עם סוריה חזר לנקודת ההתחלה.
באין שיחות נוצר ריחוק. וכך, מאז עלה בשאר אסד לשלטון, תקפה ישראל כמה פעמים מטרות סוריות. בתקופת אולמרט כראש-ממשלה, עלה וירד נושא המשא-ומתן עם סוריה, שוב ושוב (ולפי מקורות זרים ישראל גם תקפה מתקן גרעיני בסוריה). באחרית ימיו בשלטון, ניהל אולמרט משא-ומתן עקיף עם סוריה, בתיווכה של טורקיה, אבל זה נקטע בעת תקיפת ישראל בעזה ב'עופרת יצוקה'.
הגיע הזמן לומר, שכל הפעילות הזאת – בין שהיא מתעוררת ועולה אל פני השטח ומתקיימת באופן כלשהו, ובין שהיא נסוגה – מתרחשת בלא גילוי נאות, בלא דיון רציני ושקוף במידה הרצויה, בלא יידוע של המגמות והמטרות של ישראל: מה היא רוצה, למה היא מוכנה ולמה לא, למה היא שואפת, ובעיקר: האם ישראל מוכנה לוותר על הגולן? האם תיסוג לקווי 1967? באילו תנאים?
בכל מקרה, השאלה העיקרית אינה נשאלת/נאמרת לעולם במפורש: האם ישראל באמת מעוניינת בשלום עם סוריה – או שאין כאן אלא סיפור כזב המכסה על העובדה שישראל אינה מעוניינת לבטא בקול, והיא – אין כאן עניין אמיתי בשלום עם סוריה, בטח לא בשלום ללא הגולן (על משקל אימרתו של משה דיין: 'טוב רמת הגולן בלי שלום, משלום בלי רמת הגולן'). צריך גם להוסיף ולומר: המצב הנוכחי נוח לישראל - אין בגולן אינתיפאדות, מאבקים על שטחים וזכויות אדם, וכו'. ואם כן, למה לשנות?
כל הנאמר עד כה לא נועד אלא כדי להצביע על הדמיון בין מצב העניינים בינינו לבין סוריה, ובין מצב-העניינים בינינו ובין הפלשתינים ועתידם של שטחי הגדה. הגילוי (הלא-חדש, בעצם, אך גם הלא-נאמר בגלוי) על חוסר נכונותה של ישראל לדון עם סוריה על החזרת הגולן, מוביל אותנו היישר לשאלה בדבר מידת נכונותה של ישראל לדו-שיח ישראלי–פלשתיני על עתיד השטחים, כולל מזרח ירושלים. גם בעניין זה ישראל נוהגת זה למעלה מארבעים שנה בכחש; אחד בפה ואחד בלב (ובאיברים מוצנעים אחרים): אין אומרים בגלוי מה הן כוונותינו – האומנם השלום הוא בראש מעיינינו? האומנם אנחנו מוכנים למהלך של ויתורים ו-כן, נסיגה? איכשהו ההרגשה שכל זה אינו בראש מעיינינו, הולכת ומתעצמת עם הזמן. התעתועים נמשכים והולכים. ועם נתניהו זה בכלל מסתבך והולך – אמת ושקר, מציאות והזיה, מתערבבים ומסבכים אותנו יותר ויותר. האמת היא, ככל הנראה, זאת: ישראל אינה מעוניינת לוותר על השטחים שכבשה. ישראל אינה מעוניינת בשלום בלי השטחים. וגם כאן חוזרת כנראה התפישה הידועה מן העבר, 'טוב שטחים בלי שלום, משלום ללא השטחים'. אבל 'מדיניות' מתלהמת כזו כבר הוכחה בתולדותינו כקצרת-ראוּת - והיא תוּכח ככזו שוב ושוב, עד שנכיר על בשרנו באיוולת שבה.
