כולנו אוכלים. אין חיים בלי אוכל. אבל כאשר אכלת די צורכך ואתה ממשיך לאכול ולאכול ולאכול ולאכול - זה נחשב למחלה. למחלה קשה, שצריך לטפל בה. וממש כמו אוכל, גם כסף צריך.
ואכן, לא לכל אחד די בפת קיבר ובחבית ריקה למגורים ובקב שעורים. אבל כאשר מי שגם אם יחליט להפסיק לחלוטין לעבוד מהיום, בכל זאת כבר יש לו כסף די והותר כדי לאכול בכל אלף השנים הבאות שלוש פעמים ביום רק קוויאר בלוגה ולשתות יום-יום, בוקר, צהריים וערב רק שמפניה דום פריניון - הוא ומשפחתו וגם הכלב - ועדיין הוא משתוקק לעוד - איזו כסילות היא זו מצידנו להתייחס אליו כאל גיבור ולא כאל אדם חולה?
כי הנה אני מסתכל על "פרשת ירושלים". לעזאזל!!! כל אחד מכם, המעורבים-לכאורה, האם לא היה לכם די כסף לסגור את החוב למכולת? זה העניין?
לעזאזל!!! במשפט "גשר המכבייה" שאל מישהו מהנאשמים: "מה, זה כבר פשע במדינה הזאת לעשות כסף?" לא יודע. אבל לדעתי הגענו אל מצב שהוא פשוט חולני. וצעד ראשון כדי להבריא מכך, הוא להודות שיש בעיה.
