מילים לזכרם של סבא וסבתא שדורי לא הכיר

אני בן לאב יליד פתח תקוה. בן לאם שנולדה בפולין בעיירה סמוכה לטרבלינקה. אמי עלתה לארץ לפני שרכבות נסעו לטרבלינקה מלאות רק בכיוון אחד. הוריה, אחיה וילדיהם - שלא עלו איתה ועם אחותה הגדולה ממנה - נספו בשואה.

אני נולדתי במחצית הראשונה של המאה הקודמת וזכיתי לילדות מאושרת במושבה, שריח פרדסים ומרחבי שדות נתנו לה ריח מיוחד לפני שביטנו בשלמת בטון ומלט אפילו את מאות נבעי המים של הירקון, ואת ריח הפרדסים והשדות צרבו אדי אספלט ורבי-קומות המגרדים את השמים.

אינני כותב זאת בטרוניה אלא כעובדה, שהחיים הכתיבו למה שהיה ספק-מושבה ספק-כפר בדהירה לעבר המולת הכרך הגדול, שכנראה לא היה ניתן להימלט ממנו. על אדמת השדה והפרדס, ששוטטה ילדותי והרוותה זיעת דור הורים אסופי, צמחה לה עיר יפה.

כשבגרתי, שמתי לב לעובדה, שבכל החגיגות שנערכו בבית הספר בו למדתי היה ריח של שדה ופרדס, אבל לא היה מוסד כזה של סבא וסבתא. מוסד שגיליתי כי הוא קיים ויש לו נוכחות משמעותית בחיי יְלָדַי וחבריהם, ובחיי נְכָדַי וחבריהם.

תשובה לאי-הנוכחות של סבא וסבתא בחיי בני דורי מצאתי בעובדה המכאיבה: ילדי דורי נולדו להורים, שרובם עלו לארץ ישראל ללא הורים. אותם הורים גידלו דור של ילדים מאושרים, דור שיש לו אבא ואימא, אבל בנופי ילדותו לא היו סבא וסבתא. רובם, למרבית הכאב, מה שנותר להם, זה רק להעלות את זכרם של סבא וסבתא ביום השואה, כי אין יודעים היכן ומתי מצאו את מותם.

• יַלְדּוּתֵנוּ הַמְּאֻשֶּׁרֶת לָמְדָה
  בְּבֵית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי בְּאֵם הַמּוֹשָׁבוֹת,
  זֵעַת הוֹרֵינוּ בָּנְתָה מוֹשָׁבָה שֶׁהָיְתָה לְעִיר
  זוֹ הָיְתָה יַלְדּוּת שֶׁל הוֹרִים עוֹבְדִים
  הוֹרִים לְלא הוֹרִים
  יְלָדִים לְלא סַבָּא וְסַבְתָּא
  יְלָדִים שֶׁשּׁוֹאֲלִים מַדּוּעַ
  כָּל שָׁנָה
  בְּ-כ"ח בְּנִיסָן
  וְאֵין עוֹנֶה.