עם ישראל חי, ועם ישראל יחיה!

כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
נשיאת בית המשפט העליון,
יושב-ראש הכנסת,
שרים,
חברי כנסת,
יושב-ראש מועצת יד ושם, הרב ישראל מאיר לאו,
יושב-ראש הנהלת יד ושם, אבנר שלו,
ניצולים יקרים,
חסידי אומות העולם ומשפחותיהם,
אורחים יקרים,

בערב זה, ליל יום הזיכרון לשואה ולגבורה,
אנו זוכרים את אחינו ואחיותינו שנרצחו במחנות ההשמדה, ביערות ובגאיות ההריגה.

אנו מקשיבים לקולם של הניצולים המשמשים פה למיליונים שנספו. רבים מהנספים התחננו לפני מותם: אל תשכחו אותנו! ספרו! ספרו לעולם, ספרו לדורות הבאים מה גדול היה סבלנו, מה נוראה הייתה הזוועה, מה גדול היה קורבננו.

חוב גדול אנחנו חייבים לניצולים על אומץ ליבם לשוב לחיים, להקים משפחות, לתרום לבניין המדינה, וגם על האומץ לספר, לדבר. רק בשנים האחרונות אנו עושים יותר, ונעשה עוד, כדי לעזור ולהקל ולסייע לניצולים באחרית ימיהם.

מכובדי, לפני חודשים אחדים עמדתי בראש משלחת ישראל לטקס המציין 65 שנה לשחרור מחנות המוות אושוויץ ובירקנאו. טקס הדלקת הנרות נערך בחוץ, ברחבת האנדרטה. הטמפרטורה הייתה כ-15 מעלות מתחת לאפס.אך היה זה עדיין הרבה פחות קר מהחורף הנורא של 1944/45, כשהטמפרטורות נעו בין 30 ל-35 מעלות מתחת לאפס.

ובכן, עמדנו שם בטכס לבושים היטב, לא יותר מחצי שעה, ובכל זאת התחלנו לקפוא. ופתאום, פתאום הבנתי אמת פשוטה ומצמררת על אינספור אחיי ואחיותיי שאבדו במקום המקולל הזה.
מי שלא נשרף - קפא, ומי שלא קפא - נשרף.

חודשים אחדים קודם לכן, ביקרתי בווילה ואנזה ליד ברלין. שם ראיתי את ההזמנה, ההזמנה המקורית למפגש הבכירים של המשטר הנאצי, שבו הוחלט על השמדת העם היהודי. בטופס ההזמנה שנשלח על-ידי סגן ראש האס-אס נכתב, ציטוט: "ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ריינהארד היידריך, מזמין אתכם לדיון על הפתרון הסופי של בעיית היהודים". "ארוחת בוקר תוגש בשעה 09:00".

וכך, בווילה מהודרת על שפת אגם פסטורלי, על ארוחת בוקר וכוסות קוניאק, ישבו 15 איש והחליטו כיצד להשמיד את עמנו. איש לא הניד עפעף, איש לא הביע שם ספק בקשר למשימה. לא לנחיצותה, לא לצדקתה, ומייד אחרי גמר הארוחה הם ניגשו למלאכה להכרית את זרע יעקב מעל פני האדמה. בעודי עובר שם בוילה ממסמך למסמך, הרגשתי את עצמי מתמלא זעם אין-אונים, ותחושה זו הלכה וגאתה בי עד כדי הצפה. בתום הסיור ביקשני המארח הגרמני לכתוב דבר מה בספר האורחים. התיישבתי בכיסא והעצב והכעס גאו וביקשו לפרוץ החוצה. מתוך נהמת ליבי כתבתי שלוש מילים: "עם ישראל חי".

והיום מהר הרצל אני אומר שוב:
עם ישראל חי, ועם ישראל יחיה!

הוא הקים מחדש את מדינתו, קיבץ את גלויותיו, בנה את צבאו, יישב את ארצו, וחיבר לה יחדיו את ירושלים עירו.

"בארץ ישראל קם העם היהודי", כך פתח דוד בן-גוריון את הכרזת העצמאות. ואכן, מתוך החורבות והאפר, קמה מדינת ישראל, שמרשימה היום את העולם כולו בכוח היצירה וההמצאה שלה, באוצרות המחקר והידע שלה, בתנופת כלכלתה, ובחברה החופשית והדמוקרטית שלה. תוך כמה עשרות שנים הפכה מדינת ישראל לאחת מהמדינות המפותחות בעולם. מוצרים ישראלים מביאים מרפא ומזור למיליונים, פיתוחים ישראלים משקים שדות ומטעים בכל היבשות ורעיונות ישראלים חוסכים אנרגיה בכל חלקי תבל.

ישראל היא מעיין נובע של התחדשות בעולם השַׂם את פְּעמיו אל העתיד.ובכל זאת, בכל זאת אנחנו צריכים לשאול היום: האם נלמדו לקחי השואה? אני מאמין ששלושה הם לקחים אלה: בַּצֵּר כוחך, חַנֵך לָטוב, והילחם בָּרע.

• הלקח הראשון - בצר כוחך - נוגע בראש ובראשונה לנו, לעם ישראל, שהיה נטוש וחסר כוחות מול נחשולי השנאה הרצחנית שקמה עלינו פעם אחר פעם. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. ובדור הזה עלינו לבצר את כוחנו ועצמאותנו כדי שיהיה לאל ידינו, למנוע מהצורר התורן לבצע בנו את זממו. ביצור כוחנו הוא התנאי הראשון לקיומנו. בסופו של דבר, הוא גם התנאי ההכרחי להרחבת מעגל השלום עם אלה משכנינו שישלימו עם קיומנו.

• הלקח השני - חנך לטוב - פירושו לקבל, או יותר נכון לחנך לקבלת האחר וּלהשלמה עם דעות שונות. זוהי ההכרה שעומדת בבסיס ההשקפה היהודית שכל אדם נברא בצלם אלוהים, שלכל אדם יש זכויות מלאות לחופש, לחיים ולבחירת דרכו. זוהי מהותה של החברה החופשית. זוהי הקרקע שמתוכה לעולם לא תצמח אידיאולוגיה נאצית או אידיאולוגיה פנאטית שמטיפה לרצח עם ומבצעת אותו. כך אנו מחנכים את ילדינו ילדי ישראל, שהיא מדינת פאר, מגדלור של סובלנות במרחב חשוך וקנאי.

אבל מכובדי, למידה הטובה הזו יש גם צד משלים, והוא הלקח השלישי של השואה: הילחם ברע. אין די בעשיית הטוב ובסובלנות. חברה חופשית חייבת לשאול את עצמה מה היא עושה מול הכוחות, כוחות הרשע הדורסניים ששואפים להחריבה ולרמוס עד דק את האדם וזכויותיו. אין סובלנות בלי גבול, וצריך לשרטט את גבול הסובלנות. וזאת השאלה שכל המדינות החופשיות חייבות להידרש אליה.

הכשל ההיסטורי של החברות החופשיות מול החיה הנאצית, היה בזה שהן לא התייצבו מולה בזמן, כשעוד ניתן היה לבלום אותה. והנה אנו עדים היום לאש השנאה החדשה-ישנה, שנאת היהודים, שמוצתת היום על-ידי ארגונים ומשטרים של האיסלאם הקיצוני, ובראשם אירן וגרורותיה. מנהיגיה של אירן אצים רצים לפתח נשק גרעיני, והם מצהירים בגלוי על רצונם להשמיד את ישראל.

אך אל מול ההצהרות החוזרות והנשנות למחוק את מדינת היהודים מעל פני האדמה אנו נתקלים במקרה הטוב במחאה רפה, שגם היא הולכת ונמוגה. לא נשמעת אותה מחאה תקיפה המתבקשת, לא גינוי חריף, לא קול זעקה. עולם כמנהגו נוהג, ועוד ישנם אלה המכוונים את אש הביקורת נגדנו, נגד ישראל.

היום, 65 שנה אחרי השואה, עלינו לומר ביושר:
מה שמקומם הוא העדר ההתקוממות. העולם מקבל בהשלמה הדרגתית את הצהרות ההשמדה של אירן כלפי ישראל, ועדיין איננו רואים את הנחישות הבינלאומית הדרושה לעצירת התחמשותה. אבל אם למדנו משהו מלקחי השואה - הרי זה שאסור לשתוק ולהירתע בפני הרשע. אני קורא מכאן לכל המדינות הנאורות לקום ולגנות בעוצמה ובתקיפות את כוונות ההשמדה של אירן, ולפעול בתקיפות אמיתית כדי לעצור את התחמשותה בנשק גרעיני.

אלה, אם כן, הם שלושת לקחי השואה: הילחם בָּרע, חַנֵך לָטוב, בַּצֵּר כוחך.

ידידיי, וממה נובע כוחנו?

מאחדותנו, ממורשתנו, מעברנו ועתידנו המשותף. אנו נוצרים את עברנו ופורצים דרכים אל עתידנו. איננו נמצאים כאן במקרה. שבנו לארץ הזו כי היא ארצנו, שבנו לציון כי היא עירנו. אנו סוללים דרכים צפונה ונגבה, והופכים ארץ ציה לגן פורח וזוהי תשובתנו לכל מבקשי נפשנו.

כדברי הנביא ישעיהו:

" תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, תחת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת... וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם... שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".