|   15:07:40
דלג
  אודי ליאון  
מנהל תוכניות מקור ראשון
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

ציונות אחרת

לציונות המדינית שהובילו הרצל ובן-גוריון היו גם מתנגדים בין הוגי הציונות. רק באמצעות תקומה יהודית-רוחנית היונקת מאוצרותיה של תורת ישראל, במקום הדרך הכוחנית הרואה בישראל מקלט של הצלה בלבד, ניתן יהיה למצוא פתרון למשבר שבו שרויה המדינה כיום
19/04/2010  |   אודי ליאון   |   מאמרים   |   חגים ומועדים   |   תגובות
ייבוש ביצה ליד קיבוץ כפר רופין, 1940 [צילום: זולטן קלוגר/לע"מ]

נולדתי על שפת הכנרת. ייבשתי ביצות יחד עם א"ד גורדון ושרתי עם רחל המשוררת (שעל שמה קראתי לאחת מבנותיי...). החיים הרומנטיים הללו השתלבו אצלי בלימוד תורה פורץ דרך בבית מדרשו של הרב קוק בנווה צדק, ויחד עם נחום גוטמן וברנר צעדנו בעקבותיו בטיוליו על שפת הים ביפו.

כן, ניחשתם נכונה, הנני איש העלייה השנייה. לצערי לא בגופי הפיזי, אבל "זיכרונות" ילדותי ספוגים בעולמה הציוני הקסום והחלוצי שהוא הוא ערש ילדותי. והנה, במשך השנים הולכת ומתגברת בי התחושה שהציונות שלי איבדה את דרכה.

מצד אחד תוקפים אותה הפוסט-ציונים, הרואים בה קולוניאליזם ומלקים אותה על חטאי עברה: ה"גירוש" ב-48', ה"כיבוש" ב-67', דריסת תרבותם של יהודי המזרח וההתנכלות לכל מה שריח יהדות וגולה עולה ממנו. מן העבר השני מורדי הגבעות מלקים אותה על בגידתה בייעודה - יישוב ארץ ישראל - ועל שאיפתה הדקדנטית ל"אכול ושתֹה". גם הרוב הדומם שבמרכז חש שהציונות איבדה את חיוניותה ואת הרלוונטיות שלה לחיינו.

אחת הרעות החולות של החברה הישראלית היא החשיבה הכיתתית, המסתגרת בבונקרים, שכרגיל מנסחת עצמה באופן דיכוטומי וצר: דתי מול חילוני, ימני מול שמאלני, ציוני מול פוסט-ציוני וכו'. חשיבה צרה מסוג זה מונעת גם כאן דיון רציני בחיפוש אחר דרכים חדשות ופורצות דרך, שהרי בכל אחת מהעמדות יש גם צדק מסוים וגם נקודות עיוורון מקוממות לא מועטות.

בשורה התחתונה, הציונות שעליה כולם מדברים איננה הציונות של "ילדותי". היא אף מעולם לא הייתה שלי. כוונתי היא כמובן לציונות של הרצל ובן-גוריון, זו שכונתה 'הציונות המדינית'.

אל עבר המדינה היהודית

הבה נתבונן על תהליך ה"תחייה" כביכול שלו זכינו בשובנו לארצנו ולמדינתנו: נשיא המואשם כאנס סדרתי, ראש ממשלה ושר אוצר המואשמים כגנבים, תקשורת ההולכת ומבהמת את מוחנו. אנו אחת המדינות המובילות בפערים כלכליים ובאלכוהוליזם של ילדים. רבנים מוכנים לסכן חיי אדם עבור עצמות, גזענות על-רקע דתי הולכת ופורחת.

את כל קלפי הציונות שלי טרפה לכאורה השואה. היא פשוט מנעה לחלוטין משאלות אלו לעלות. למרות שהערבים לא היו מעורבים בה, היא יצרה עבורנו חוויה טראומטית כל כך, שמאז אין לנו ספק שסכנה קיומית רובצת לפתחנו, ומי שמתעלם ממנה הוא או שוטה או רשע. אך דומני שלשואה יש השלכה אחרת לגמרי על כל הוגי הציונות למיניהם.

בני ישראל שיצאו מטראומת שיעבוד מצרים נזקקו ל-40 שנות התאוששות ושיקום במדבר. נדודים קשים אלה היו חיוניים להבראתו של העם. הבעיה החמורה ביותר לדעתי לקיום הישראלי כיום היא העדרה של תקופה מדברית שכזו. אנו צנחנו הישר מהכבשנים של אירופה אל אש הקרב שבלטרון, ומאז אנחנו במלכודת האש הזו. האם עלינו לנטוש את המערכה הצבאית, לבקש "פסק זמן" מאויבינו להתאוששות, כפי שלעתים נדמה שחוגי שמאל מסוימים עושים? בוודאי שלא! זו תפיסה אולי מובנת, אך ילדותית ופתטית במקביל. אולם מאידך-גיסא, חייבים אנו למצוא את הדרך לפסק הזמן המדברי. גם כאן, הלחץ הישראלי הבלתי פוסק (דווקא משמאל) לקבלת הכרעות כאן ועכשיו הוא מסוכן.

האם המצב העכשיווי הוא רברסבילי? האם ניתן לוותר עתה על הריבונות של העם היהודי ולחזור לשירת המעדר שעל הכנרת? יש להניח שלא. דומה שאם נרפה ברגע זה מאגרופנו הצבאי והמדיני - יש חשש סביר ביותר שנהיה לטרף בידי שונאינו. ובכל זאת, המסע ההיסטורי המייגע הזה צריך לשחרר את חשיבתנו ולעזור לנו לחשוב מחוץ לקופסה.

המסקנה החשובה ביותר בעיניי היא שחייבים לצאת ממלכודת מדינת היהודים ולנוע לעבר המדינה היהודית – שבה דווקא לתחייה הרוחנית-ערכית יש תשובה טובה והולמת יותר לטראומת השואה. דווקא כאן יש הסכמה מוזרה בין השמאל והימין הישראלי המקדשים את מדינת היהודים (אלה בענייני דמוגרפיה ואלה בענייני ביטחון). זהו הסוד לדעתי לתקיעות ולמבוי הציוני הסתום.

הבה נתבונן על תהליך ה"תחייה" כביכול שלו זכינו בשובנו לארצנו ולמדינתנו: נשיא המואשם כאנס סדרתי, ראש ממשלה ושר אוצר המואשמים כגנבים, תקשורת ההולכת ומבהמת את מוחנו, חבורות ילדים הסבורים שהתעללות מינית היא סוג של משחק. אנו אחת המדינות המובילות באלכוהוליזם של ילדים, אחת המדינות המובילות בפערים כלכליים, רבנים מוכנים לסכן חיי אדם עבור עצמות, גזענות על-רקע דתי הולכת ופורחת, ואפילו "כנרת שלי" הולכת ומתייבשת.

כאמור, אני מאמין שהאשמה היא בדגש המעוות שניתן לציונות של ה"יהודים" על חשבון הציונות ה"יהודית" - זו שבראש מעייניה עומדים התרבות, החברה והערכים היהודיים. שומה עלינו להבחין בין הכרח ההישרדות של העם היהודי (מה שהרב סולובייצ'יק כינה "ברית הגורל"), המשתקף בדרכי התמודדותנו עם שאלות ביטחוניות, כלכליות ודמוגרפיות, לשאלת ה"ייעוד" שלנו כאן, שהיא השאלה הגורלית והמהותית לעצם קיומנו.

אין כמובן מקום לרגרסיה, ונוסטלגיה של שירי כנרת לא תעזור. גם השאלה מהי "תחייה יהודית" יש לה פרשנויות שונות. אבל למרות המחלוקות, אנו יודעים שגורדון, הרב קוק, אחד העם ובובר הסכימו כולם שחייבים לחזור אל תורת ישראל - היא התורה שהייתה משותפת לכולם ושמתוכה רצו ללכת אל בורות המים ולשאוב מהם את מי תחייתה של האומה. כמובן, לא מדובר כאן בתורת נישוק המזוזות, הכפייה הדתית וההתעללות בגר ובעובד הזר בשם אלילי ישראל; לא על אלו דיברו מורי הציונות שלי.

כל מורי הציונות שלי דיברו על שורשיה המובהקים של תורת ישראל: על היותה תורת צדקה ומשפט כדבר ה' אל אברהם אבינו, ועל הצורך לייסד אומה שתממש את החזון הזה בחייה ממש. אסור לשכוח שהצדקת קיומנו כאן איננה סתם קושאן תנ"כי – אלא ברית ותביעה הנובעת דווקא מטראומת אושוויץ. כך הגיבה התורה על טראומת מצרים: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". ועל הברית הזו הובטח לנו: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". האם הכתובת איננה על הקיר?

המדינה האידיאלית

גם לאישיות אחרת, שבהמשך זוהתה כמנהיגה הרוחני של הציונות הדתית, הייתה הסתייגות דומה מהציונות המדינית. כוונתי כמובן לרב קוק זצ"ל. צריך להבהיר תחילה שהרב קוק הפגין אהדה רבה יותר כלפי המדינה היהודית שבדרך מאשר גורדון, ואף תרם את חלקו להשגת הצהרת בלפור, אולם בסופו של יום הוא הקפיד שלא להצטרף לתנועה הציונית. לא רק שהיה מוכן לשתף פעולה עם "אגודת ישראל" העוינת לה, אלא שלבסוף ראה צורך להקים תנועה "ציונית" אלטרנטיבית משלו בשם "דגל ירושלים"; תנועה שהייתה אמורה להיות המקבילה הרוחנית-דתית לחזונו של אחד העם.

רבים אוהבים לצטט את הגדרתו של הרב קוק למדינת ישראל, "כיסא ה' בעולם", אך אלו נוטים להתעלם מכך שהוא מבחין בין מדינה שהיא "מדינה ככל המדינות", קרי "חברת אחריות גדולה", ובין מדינה מסוג אחר לגמרי, שהיא "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוייתה תוכן האידיאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד". מדינה כזו, שליחותה איננה בעצם קיומה והגנתה על היהודים, אלא הרבה מעבר לכך: "להוציא את האנושות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחומריות... צריך דווקא שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכיסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האישית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול'".

כמובן שבעניינים רבים חלוקים ביניהם הוגי הציונות האלטרנטיבית שלי: לא הרי תפיסת ה"יהדות כתרבות" של "אחד העם" כתפיסת מדינת האידיאה הא-להית הגואלת של הרב קוק; לא הרי דתיותו הרליגיוזית של בובר כחילוניותו של אחד העם; ואף שני אלה חסרים את מצוות העשה של העבודה, עבודה כפשוטה של גורדון. אבל לדעת כולם סדר ההתפתחות הריהו קריטי: ללא מהלך התחייה לא תוכל המדינה באמת להצליח מבחינה ערכית. מבלי לייצר את תהליך ההבראה המעשי-מוסרי של העם, ודווקא על אדמת הארץ, על-ידי בנייה מודרגת, הוא לא יצליח להגשים באמת את חזונו המדיני. זו הייתה גם הסיבה להתנגדותו החריפה של גורדון לרעיון "הגדודים העבריים", שחרתו על דגלם את סיסמת "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". גדודים אלו קמו כדי לקנות בדם את זכותנו על הארץ, באותה דרך שבה כל עם קונה את מולדתו. בעיני גורדון דברים אלו הם שיקוץ. הוא ראה בתפיסה מיליטריסטית זו בגידה מהותית במורשת היהודית של שנאת האלימות המתגלמת ברעיון "צלם אלוהים".

באותו הקשר מעניינת תגובתו של אחד העם למחזה שכתב הרצל, ובו מתגרה נוצרי אנטישמי ביהודי ציוני גאה, והאחרון מזמין אותו לדו-קרב כדי להגן על כבודו של עמו. הרצל, היהודי המתבולל, היה בטוח שבנכונות למסירות הנפש בדו-קרב שכזה הוא מעלה את גיבורו הספרותי לשיא של הזדהות לאומית - אך אחד העם תקף זאת בחריפות: "כמה מתנגד המעשה הזה ליסודי המוסר הלאומי שלנו". הנכונות לשפוך דם במלחמת כבוד נתפסת על-ידי אחד העם כמצבו הירוד של המוסר הלאומי הנוצרי. "היהודי האמיתי, שהמוסר הלאומי הוא המניע את מיתרי לבבו, יודע כי קולטורא בת אלפי שנה מרוממת אותו גבוהה גבוהה על מעשה-פרא כזה, שארית הבערות והאכזריות של ראשית ימי הקדם".

אפילו עמדתו של הרב קוק מפתיעה בעצם סלידתה הבסיסית מהכוח בכלל ומהכוח הצבאי בפרט: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות" – האם היה הרב קוק סבור שהמצב המלחמתי שאליו נקלענו הוא אותה "עת מאושרה", או הדרך הנכונה לחזור להיסטוריה?

השאלה הערבית

ב-48' ניצחנו (במחיר נורא של אלפי הרוגים). השאלה היא, כמו תמיד בעקבות ניצחונות ישראל, האם הניצחון היה טוב לנו? האם מחירו היה כדאי? נכון, הניצחון אִפשר לנו להקים מדינה, אבל היה זה במחיר איבת דמים מול העולם הערבי, וכנראה שבסופו של דבר גם במחיר עוינותו של העולם כולו.

בובר לקח את ההתנגדות לדרך הכוחנית של הציונות המדינית כברת דרך נוספת, בהצעתו לוותר על המדינה הריבונות היהודית לטובת מדינה דו-לאומית. יחד עם כמה ציונים חשובים בתקופתו (ארתור רופין, גרשֹם שלום, הנרייטה סאלד, ארנסט סימון, משה סמילנסקי, ש"ז שוקן ועוד), סבר בובר כי הרעיון הציוני ההרצליאני איננו מחייב הקמת מדינה יהודית דווקא, וכי ניתן להסתפק בבית לאומי שישולב במדינה דו-לאומית. האם בגלל עמדות כאלה נקרא להוגים אלו פוסט-ציונים, או אנטי ציונים? האמנם גיבורי ילדותי שעל שפת הכנרת לא היו די ציונים?

אלא שכמובן, הדיון שהצגתי עד כאן לוקה בחסר. חסרה בו התמודדות עם נושאים כאובים ומרכזיים בחיינו: המאבק הלאומי המזוין עם הערבים, אפקט השואה, ומצבה המוסרי תרבותי של ישראל כיום.

מכל הוגי הציונות, שלרוב התעלמו מקיומה של השאלה הערבית, דווקא ההוגים שלי היו אלה שהתייחסו אליה במלוא הרצינות. גורדון, שכאמור התנגד להקמת כוח לוחם, טען שהדרך לכיבוש הארץ איננה עוברת דרך הרובה אלא דרך כיבוש האדם היהודי. את הדרשה המהפֶּכֶת החז"לית של "איזהו גיבור הכובש את יצרו" הוא תרגם למישור הלאומי: במקום לברוח מהיהודי הגלותי החלש, הוא רצה להפוך אותו לאידיאל. דהיינו, עם שיכבוש את עצמו לעבודה וליצירה, לפיתוח תרבותו ורוחניותו ולא לכיבוש כוחני של זולתו, לא יהווה איום על סביבתו וממילא יוכל למצוא את הדרך לחיים יחד על הארץ הזו.

צריך לזכור שעד להצהרת בלפור ולהקמת אותו כוח צבאי של הגדודים, היה שיתוף פעולה מסוים של ערביי ארץ ישראל עם ההתיישבות החלוצית. אידיליה לא הייתה שם אמנם, אבל גם לא מלחמת חורמה. עובדה היא שהפרעות הראשונות שאנו זוכרים הן אלו שב-1921 (בהן נרצח י"ח ברנר), כלומר תוצאה מיידית וישירה מהדרך ה"מדינית/צבאית" שבה נקטנו.

כולנו כיום מתנגדים בנחרצות לפתרון כפוי על-ידי המעצמות. אנו טוענים בצדק גמור שלא ייתכן שסכסוך בין שני עמים ייפתר על-ידי כפייה חיצונית. אבל מה בדיוק עשינו אנחנו מהצהרת בלפור ועד כ"ט בנובמבר? האם לא ניסינו לכפות על ערביי ארץ ישראל את פתרון החלוקה הכפוי (שכיום רבים מאתנו מתנגדים לו, לאחר שנהיינו חזקים יותר)? כיצד העלינו על דעתנו שהערבים ישבו בשקט ולא יגיבו על כפייה כוחנית זו בהתנגדות משלהם? מה היו הערבים אמורים להבין מהקמת הגדודים העבריים שמהם התפתח הצבא היהודי בשנים שבאו אחרי כן? האם ייתכן שניתן היה ללכת בדרך גורדונית שונה ולתעל את ההתעוררות הלאומית של שני העמים למסלול אחר מזה שאליו הובלנו ישירות במו ידינו?

ומה באשר לעצם הכרזת המדינה ב-1948? כבר נאמר שההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים, ואין ספק שב-48' ניצחנו (במחיר נורא של אלפי הרוגים). אך דווקא בשל כך אסור לשכוח שהמלחמה פרצה בגלל החלטת בן-גוריון על ההכרזה. כידוע, רבים וטובים התנגדו להחלטתו של בן-גוריון וחשבו שהיא שגיאה. השאלה היא, כמו תמיד בעקבות ניצחונות ישראל, האם הניצחון היה טוב לנו? האם מחירו היה כדאי? נכון, הניצחון אִפשר לנו להקים מדינה, אבל היה זה במחיר איבת דמים מול העולם הערבי, וכנראה שבסופו של דבר גם במחיר עוינותו של העולם כולו.

כמובן שאין איש יכול לומר מה היה קורה אילו היינו מנסים ללכת בדרכי הציונים שלי, ולא בדרך הפוליטית-כוחנית שמתחילה מהרצל דרך ז'בוטינסקי וטרומפלדור ומגיעה עד בן-גוריון. מובן שאחרי שיתוף הפעולה של חלק מהפלשתינים עם הצורר הנאצי, אידיאל השלום והאחווה היה קשה להשגה, אך עדיין השאלה נשארת - האם המלחמה החזיתית, העיקשת והעקובה מדם, הייתה הכרחית? האם היא הייתה גזירת גורל?

לא זו הדרך

המדינה איננה המטרה העיקרית, ובוודאי שלא המטרה הראשונית של הציונות. צריך להקדים לה תהליך התפתחות הדרגתי שבו הקיבוץ היהודי בארץ ישראל ייצור חיים לאומיים חדשים – רוחניים, חברתיים ותרבותיים. רק אז נוכל לייסד בה מדינה שאינה רק מדינת יהודים, אלא מדינה יהודית באמת

אני חש חובה לבחון האם באמת הציונות ההיסטורית הזו, מלאת הפאתוס, היא הציונות היחידה. במילים אחרות: האם צודקים כל אלה הקובעים שכל מי שחולק על הדרך הציונית ההרצליאנית/בן גוריונית הוא בהכרח גם פוסט או אנטי-ציוני? אבקש לטעון שהציונות '"שלי", זו של חלוצי הארץ ובוניה, הודחקה מהלב הישראלי יחד עם עמדות ציוניות חשובות נוספות - זאת למרות שאלו יכלו לתת לדרכנו כאן בארץ אופי שונה, וייתכן שתוצאותיה היו שונות לגמרי. כאן חשוב להדגיש: אינני היסטוריון, ויודע אני ששאלת "מה היה קורה אילו..." אינה לגיטימית. לפיכך, מטרת בדיקה זו איננה כלפי חטאי העבר אלא כלפי ההווה - הבנתנו את מקומנו ואת תחייתנו העכשיווית בארץ ישראל - ואולי גם כדי להציע כיוון לחזון ציוני עכשיווי.

כולנו למדנו, אבל שכחנו לצערי, שמול הציונות המדינית של הרצל התייצב אחד העם עם תפישה ציונית אחרת לחלוטין, כפי שקרא במאמרו המכונן: "לא זו הדרך"! אחד העם הוא, כידוע, מייסדה של הציונות הרוחנית: הוא לא האמין בכיבוש השלטון המדיני אלא ביצירת מרכז רוחני של התחדשות תרבותית לאומית בארץ ישראל. טיעונו העיקרי היה ש"לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". כנודע, הרצל התייאש לבסוף מההתבוללות כפתרון לבעיית היהודים (לאחר ששקל בשלב מסוים הליכה קולקטיבית של היהודים לכנסייה לשם התנצרותם). לאחר שראה שהאנטישמיות אינה מאפשרת התבוללות החל להזות על פתרון של מדינה עבור היהודים, זו שבהמשך קראו לה בטעות 'מדינה יהודית' (ולא 'מדינת היהודים' כפי שהוא הכתירה). לעומתו, אחד העם טען שעיקר מטרתה של הציונות (כולל העלייה לארץ ישראל) איננו בפתרון בעיית האנטישמיות אלא בתחייה לאומית כוללת המחייבת תהליך תחייה רוחני, חברתי ותרבותי.

לפי חשיבה זו המדינה איננה המטרה העיקרית, ובוודאי שלא המטרה הראשונית של הציונות. צריך להקדים לה תהליך התפתחות הדרגתי שבו הקיבוץ היהודי בארץ ישראל ייצור חיים לאומיים חדשים – רוחניים, חברתיים ותרבותיים. רק אז נוכל לייסד בה מדינה שאינה רק מדינת יהודים, אלא מדינה יהודית באמת. אחד העם לא היה בודד. הצטרפו אליו הוגים שונים כמו מרטין בובר, ביאליק, ומעל כולם מו"ר, אדמו"ר העלייה השנייה, א"ד גורדון זצ"ל. כל אלו קראו תיגר על הציונות מבית מדרשו של הרצל; ציונות שהגיעה לשיאה ה"ממלכתי" אצל בן-גוריון. וכולם חלקו על הצבת המאבק המדיני והשלטוני כעיקרה של תנועת התחייה הלאומית. אחד העם ותלמידיו, ובהם כאמור גם ביאליק, בובר ולפרקים אפילו חיים ויצמן, רצו תחייה רוחנית אמיתית של עולמה המתפורר של היהדות. הם שאפו לתחייה של חיים יהודיים מלאים המיוסדים על המסורת והמורשת היהודית (אמנם לאו-דווקא במובנה האורתודוקסי), שהיא היא מובנה העמוק של מושג המדינה היהודית – מדינה המחיה את היהדות ונותנת לה ביטוי מלא.

תחייה בכוחות עצמנו

זו הייתה הציונות: הניסיונות להחזרת היהודי ליצירה בחומר וברוח, ליצירת קהילה יהודית חדשה וצודקת היונקת משורשיה שבגלות אך גם מחדשת בהם. החזון ההרצליאני של "עם ככל העמים", או כשם שקרא לכך א"ב יהושע מאוחר יותר - "בזכות הנורמליות", היה הסיוט המדיני של אחד העם ושל גורדון

הביקורת על הרצל ועל דרכו המדינית הגיעה לקיצוניותה אצל א"ד גורדון, הוגה הדעות הציוני החשוב ביותר שעסק במו ידיו, תרתי משמע, בהגשמתה. גורדון, שהיה אולי החריף במבקרי הגישה המדינית, ראה למשל בהכרזת בלפור (ובהתלהבות המשיחית סביבה) יום שחור למאבק התחייה הלאומי. הוא התאבל על ההצהרה וראה בה מכשול, שכן דרך התחייה אסור לה לבוא מבחוץ, היא איננה צריכה להיבנות מהישגים פוליטיים או צבאיים שהם חיצוניים וכוחניים בהגדרתם. "באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכול על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע. חסד לאומים חטאת...".

חשוב להדגיש: גם אחד העם ובוודאי גורדון לא סברו שמדובר בפרויקט רוחני תיאורטי. הרי גורדון תבע - הרבה יותר מכל "ציוני השקל" ההרצליאניים - הגשמה אישית בגוף בארץ ישראל. הדרך שבה האמין ושאותה קיים בעצמו הייתה דרך העבודה היומיומית, הישירה, של בניית הארץ. עבודה זו הייתה אמורה לייצר שינוי ערכים בעם היהודי. גורדון וחבריו לא היו הוזים תלושים, להפך. "אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות", אמר גורדון. דווקא הם היו אלו שהחלו בבניין הארץ והחברה, שהיה בעיניהם השלב החיוני והראשוני לפני השלב המדיני. גורדון חשש מהצהרת בלפור שתהיה אספירין חיצוני ומלאכותי הפועל במישור הפוליטי בלבד. מנגד, דווקא הציונים ההרצליאניים היו התלושים שישבו והמתינו לאישורים המדיניים לפני בניין הארץ.

אכן, זו הייתה הציונות מלאת השירה של "ילדותי", הניסיונות להקמת הקיבוץ ומושב העובדים, להחזרת היהודי ליצירה בחומר וברוח, ליצירת קהילה יהודית חדשה וצודקת היונקת משורשיה שבגלות אך גם מחדשת בהם. החזון ההרצליאני של "עם ככל העמים", או כשם שקרא לכך א"ב יהושע מאוחר יותר - "בזכות הנורמליות", היה הסיוט המדיני של אחד העם ושל גורדון שניסו להתריע ולהזהיר מפניו.

פורסם במקור: מוסף שבת, מקור ראשון
הכותב הוא מנהל תוכניות מועדפות וגיוון חברתי-תרבותי בשידורי קשת
תאריך:  19/04/2010   |   עודכן:  19/04/2010
אודי ליאון
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
ציונות אחרת
תגובות  [ 9 ] מוצגות   [ 9 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אלישמע
19/04/10 13:47
2
קורןנאוה טבריה
20/04/10 07:58
3
י.ש
20/04/10 09:29
4
חיים גרי
20/04/10 13:43
5
דני בן-ישי
20/04/10 16:49
6
מטאטא
20/04/10 18:57
7
שמעון לימון
20/04/10 19:29
8
חאג' אמין אל חוסנ
20/04/10 21:22
9
מורה נבוכים
20/04/10 22:05
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ב-20.1.2009 נכנס לשדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון די.סי., בירת ארצות הברית, הנשיא הצבעוני הראשון בתולדותיה: ברק חוסיין אובמה. אביו מולידו היה שחור ממוצא מוסלמי ואמו בריטית לבנה. הנשיא אובמה הוא צבעוני קתולי, ובכל מקרה אינו עונה על המודל הבסיסי המאפיין את מוצא האליטה השלטת בארה"ב הוואספים - THE WASPS: WHITE ANGLO SAXON PROTESTANTS, שפירושו: לבנים אנגלו-סקסים פרוטסטנטים. אובמה אינו פרוטסטנטי, ולמרות אמו הלבנה הוא אינו וואספי. רק נשיא אחד קתולי קדם לאובמה: גו'ן פ. קנדי, שהיה בן להורים לבנים ולא צבעוני כנשיא הנוכחי. יש הרואים בצבעוניותו של ברק חוסיין אובמה, ובכך שאינו פרוטסטנטי ואף ממוצא מוסלמי, כצל המעיב על נאמנותו לארצות הברית כפי שהתכוונו מייסדיה שחלמו על מדינה וואספית עם מצטרפים אחרים שיסתפחו למרחב הוואספי מבלי לערער על "וואספיותה" של ארצות הברית.
כמדי שנה, יום העצמאות הקרב מעורר שוב את השאלה איך אנחנו חוגגים אותו? השאלה הזאת ברחוב הישראלי אינה ממש שאלה, כי כולם יודעים איך חוגגים את יום העצמאות.
19/04/2010  |  יוסף קנדלקר  |   מאמרים
  • 1990 - הלל צ'רני יורש מהוריו מתחם בן כ-50 דונם על גבעה, בשכונת בית וגן, ירושלים. על הגבעה מלון קטן בן 4 כוכבים, בשם הולילנד, ולידו דגם בית המקדש השני, שנבנה בידי מומחים על-פי הזמנת ההורים. הדגם מושך יותר מבקרים מבית המלון, שאיננו עושה עסקים גדולים.
19/04/2010  |  אלעזר לוין  |   מאמרים
ביום ה' באייר תש"ח (15 במאי 1948) סולק השלטון הזר הבריטי מארץ ישראל, ולראשונה מאז שכבשו פומפיוס וצבאותיו את הארץ בשנת 63 לפסה"נ, עמד עם ישראל על רגליו כעם ריבוני בארצו. זהו תאריך מכריע ומכונן בתולדות עם ישראל: יום סיום הגלות ושיבתנו אל תוך ההיסטוריה. "ויפה כיוונו המנהיגים שקבעו את היום הזה דוקא, אשר בו היה עיקר הנס שיצאנו מעבדות לחירות על-ידי הכרזת העצמאות. ואלמלא נעשית ההכרזה באותו היום והייתה נדחית ליום אחר, אז היינו מאחרים את המועד ולא היינו משיגים את ההכרה וההסכמה של המעצמות הגדולות שבאומות העולם, כידוע. ונס זה משך אחריו גם את הנס השני של ההצלה ממות לחיים הן במלחמתנו נגד הערביים בא"י, והן הצלת יהודי הגולה מיד אויביהם במקומות מגוריהם שעלו לא"י. ובא על-ידי כך הנס השלישי של קיבוץ גליות" [לשון הגאון רבי משולם ראטה בשו"ת קול מבשר, א, כא].
19/04/2010  |  הרב דוד בר-חיים  |   מאמרים
בשנת 2048 תחגוג המדינה מאה שנה לעצמאותה בעידן המודרני. אם אחיה עד אז, אהיה בן 93 והסיכויים שאחזה בחגיגות יום העצמאות המאה הם די טובים. כאשר נולדתי, בשנת 1955, הייתה התחזית הסטטיסטית כי בני דורי יחיו עד גיל 74. היום, כאשר מציינת המדינה 62 שנה להקמתה, צפויים בני גילי, הודות לגידול המואץ בתוחלת החיים, לחיות עד גיל 83, כאשר 10% מהם אף יאריכו ימים ויעברו את גיל 95. זאת ועוד, בעוד 20 שנה, כשלבני גילי ימלאו 75 שנה, יתברר כי לפחות מחציתם יזכו לחגוג את יום העצמאות המאה למדינה, ובמילים אחרות - לפחות 50% מבני גילי, שיגיעו לגיל 75, יחיו גם בשנת 2048. לעומת זאת, בני בכורי, שנולד בשנת 1980 ולאחרונה בא בברית הנישואין, יהיה בשנת 2048 בן 68. הוא, על-פי החישובים הסטטיסטיים כיום, צפוי להגיע לפחות לגיל 88, כאשר לפחות 10% מבני גילו יעברו את גיל 96. ניתן להניח כי בשנת 2048 יתברר כי 50% מבני דורו של בני יעברו את גיל ה-100, היינו: הם יחגגו את יום העצמאות ה-132 למדינת ישראל.
19/04/2010  |  אבי דוידוביץ  |   מאמרים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
היועצת המשפטית קרעה הלילה את מסכת הצביעות והרמייה והשטיקים והטריקים של בנימין נתניהו ושריו ובעיקר החרדים שבהם    בהרב-מיארי אמרה למאיר פרוש ולמגעילים שעימו כי צריך להגן על האומה ולה...
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
אלי אלון
אלי אלון
בתי העלמין הקיבוציים, לרוב מטופחים ומגוננים בצמחי ושיחי נוי ובעצים מצילים    בסך-הכל ניתן לקבוע כי בתי העלמין הקיבוציים מטופחים יותר מאשר בתי עלמין אחרים
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il