היום, יום שני (19.4.10), אעמוד למשפט בשל הבעת מחאה נגד הריסות הבתים בכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים בנגב.
מאז חקיקת חוק התכנון והבנייה ב-1965, המדינה לא ייסדה רשות שתיתן אישורי בנייה לתושבים הבדואים הגרים בכפריהם ההיסטוריים. החוק הפך כפרים ל"לא-מוכרים" - כפרים ללא בתי ספר, ללא כבישים, ללא מים, ללא חשמל, ללא מערכת ביוב, ללא מרפאות... וללא אישורי בנייה. שמונים אלף אזרחי ישראל נדרשים לחיות בבתים שלא ניתן לבקש בעבורם אישורי בנייה, ולכן כל הבתים הללו "לא-חוקיים".
המדינה הורסת מדי שנה מאות בתים בכפרים הלא-מוכרים. הריסת הבתים היא פעולה אלימה ביותר. נסו לדמיין את המעמד - מאות שוטרים חמושים נכנסים לכפר, ומוציאים באיומים את כל תושבי הבית. הנשים בוכות - ביתן היה מבצרן, הגברים - לא יכולים להגן על משפחותיהם, והילדים - פוגשים במדינה רק במקומות אלה. תוך כשלוש דקות הבולדוזר הורס את בית הפח הדל של המשפחה.
בשתיית קפה בביתי, לפני כשנתיים, שמענו יריות קשות מהגבול - ביתנו נמצא שני קילומטר מהגבול עם רצועת עזה. כשעה לאחר מכן שמענו שחייל בדואי נהרג - בהגנה על הבית שלי. כשהגעתי למקום עבודתי - המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים, שמעתי שלמרות האבל שנפל על הקהילה הבדואית, גם באותו יום רשויות המדינה הסתובבו בכפרים הבלתי-מוכרים והרסו בתים.
הגענו לכפר אל-שהבי דקות לפני הבולדוזר. למרות שידעתי שאין ביכולתי לשנות את הגזירה, ישבתי בתוך הבית, לבד, כשהבולדוזר כבר על הקיר, כדי להעביר מסר שהריסות אלה הן אלימות ומיותרות. המחאה הייתה קטנה, וללא אלימות כלל (לפחות מצידי). השוטרים הוציאו אותי מהבית, ועצרו אותי. מפקד "תחנת העיירות" אמר לי בזעם: "רק זה מה שחסר לנו עכשיו, שהיהודים יצטרפו למאבק של הבדואים...". לאחר שנה קיבלתי זימון למשפט - עבור הכשלת שוטר במילוי תפקידו... אגב, על ביתו של החייל הבדואי שנהרג היה תלוי צו הריסה.
המטרה של המדינה: להשתיק אותנו. שנחשוב טוב-טוב לפני שאנו פועלים על-פי צו המצפון. כפי שקורה בשייח ג'ראח, כפי שקורה בבילעין ובנעלין, וכפי שקורה לעוד אזרחים במדינה שפועלים מתוך צו המצפון, שרוצים מדינה טובה יותר לכולנו. המטרה הפעם: שלא נעז להתערב בהריסות הבתים, ובפגיעה המתמשכת של שכנינו הערבים בנגב.
אני קוראת לכם, הקוראים,
לצרף את קולכם למחאה.
כתבו ליועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין יהודה ויינשטיין (פקס 02-6467001). הביעו מחאתכם על סתימת הפיות בשימוש הציני בבית המשפט.
כתבו לשר לביטחון פנים,
יצחק אהרונוביץ (פקס 02-5428039). הביעו מחאה על פעולת המשטרה להחלשת הדמוקרטיה בישראל, במעצרים והעמדה לדין של המוחים מחאות שקטות.
כתבו לשר הבינוי והשיכון,
אריאל אטיאס (פקס 02-5824111), האחראי על מינהל מקרקעי ישראל, האחראי על הבדואים - שכן הם אינם אזרחים רגילים, אלא "בעיה קרקעית"... דרשו ממנו שיפתור את הסוגיה באופן צודק ומהיר: הכרה ב-3% הנותרים של קרקעות הנגב שעדיין לא נלקחו בכוח מהבדואים, והכרה בכל הכפרים. יש לאפשר לתושבי הקהילה לנהל את חייהם בשקט, ללא אלימות, ולטובת הנגב כולו.
כתבו ליהודה בכר, מנכ"ל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (פקס 08-6263719), האחראי ליישום מדיניות הממשלה כלפי תושבי הכפרים. דרשו ממנו לחדול מיד מכל הפעילות האלימה כלפי תושבי הכפרים, ולהגיע יחד איתם להסכמות על דרך השתתפותם בחיינו המשותפים בנגב.
ביום שני 19.4 בשעה 11:00 עמדה מדינת ישראל דום גם לזכר אחי, הבדואי שהגן על הבית שלי לפני שנתיים, ולזכר כל החיילים שנהרגו בשם מדינת ישראל. באותה שעה אני עמדתי למשפט, בגלל הניסיון שלי לפעול למען יצירת מדינה שתהיה ראויה להקרבה זו.
