להמציא את העיתונות מחדש

בניגוד מוחלט לנהוג במקומותינו וגם בעולם. בניגוד למלחמת החורמה על הראשוניות והבלעדיות ומי כתב קודם, שמצליחים להוריד את הגולל על נושאים חשובים כי באיזה ביטאון מכבי אש של זרנוגה הדרומית כבר הזכירו את הנושא, בפרופבליקה מופיע בסרגל הניווט המשפט המופלא Steal Our Stories!. לחיצה על המילים האלו מביאה אותנו לטקסט: "אלא אם כן מצוין אחרת, אתם יכולים לפרסם את המאמרים שלנו ואת הגרפיקה (רק לא את הצילומים) - ללא תשלום. אתם רק צריכים לתת קרדיט לחומרים שלנו”.

רצוי לציין שיש עוד עיתון מהסוג הזה שגם הוא נוסד בארצות הברית: פוליטיקו - אתר מסחרי שהוקם ב־2007, מתמקד בפוליטיקה האמריקנית ונהפך בן-לילה לקריאת חובה של כל אנשי הממשל. יועצי אובמה, למשל, מגיבים לידיעות שלו בתוך שעה.

העיתון הוקם בידי יוצאי "וושינגטון פוסט”, מעסיק 75 עיתונאים ומדפיס חינמון יומי שמופץ בגבעת הקפיטול. בקרוב יקים גם אתר חדשות מקומי של וושינגטון די.סי.

כי ואקום לעולם לא יישאר ריק. הוא תמיד יתמלא במשהו. בארצות הברית הוא מתחיל להתמלא שוב בעיתונות אמיתית, ואצלנו מקימים מיזמים מהסוג של מייסעס - mySay.

קיבלתי מייל תגובה מהעיתונאי יאיר דקל וברשותו אני מעלה את דבריו כדי להביא את הצד השני של הדברים, ורשות הדיבור לחצי הכוס המלאה:

• את דעתך על התקשורת את מביעה בצורה ברורה. דעתי, הפוכה לחלוטין.
  
  הערה לגבי העיתונאי שפתח עיתון אינטרנט. אזכיר לך שעזריאל קרליבך ועוד שישה או שבעה מעיתונאי ידיעות אחרונות עזבו את העיתון ב-1948 ופתחו עיתון של עיתונאים. לקרליבך הייתה שליטה מלאה על העיתון והמו”ל לא נתן לו הוראות.
  
  כלומר, כבר היו דברים מעולם.
  
  שנית, לא ראיתי את עמנואל רוזן בתוכנית ואני ער לביקורת על התקשורת. מה ביקורת? השתלחות רבתי עם מילות גנאי ונאצות.
  
  לא אכתוב כאן מאמרים, אלא אזכיר את מה שאין צורך להזכירו - התקשורת היא אחד הנדבכים החשובים של הדמוקרטיה. הלוואי שהייתה לנו תקשורת טובה יותר, אבל בל נזלזל במה שיש. היא תורמת תרומה חשובה מאוד לחיינו הציבוריים.
  
  ופרט אחרון - בתקשורת יש תחרות עצומה (בין עיתונים, בין תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה וגם בין עיתונאים). זה הבסיס לתקשורת טובה יותר.
  
  חוץ מזה, מאוד חשוב בעיניי חופש הדיבור. אז המשיכי בדרכך...

• לבלוג של יאיר דקל ב-News1

ומסתבר שהצהרת כוונות כזו גם מניבה פירות, כי ביום שני בשבוע שעבר (12.4.10), לראשונה בהיסטוריה, כתבת תחקיר אינטרנטית זוכה לפרס הפוליצר. וזו כתבה של פרופבליקה על הטיפול הרפואי ומצב בתי החולים בהם אושפזו נפגעי סופת ההוריקן קתרינה.

כתבת התחקיר הזוכה, מאת העיתונאית שרי פינק, נוצרה במסגרת שיתוף-פעולה בין אתר פרופבליקה לבין מוסף העיתון "ניו-יורק טיימס". גם המגזין היוקרתי "טיימס” פרסם את הכתבה.

מקווה מאוד שדני בלוך שלנו מסתכל מלמעלה ומחייך לעצמו. הוא כל-כך עמל והשקיע, וניסה לדחוף את אגודת העיתונאים כאן בארץ להעניק פרסים לכתבות אינטרנט. הנה מלאכתו נעשתה בידי אחרים, ובענק.

ופתאום גיליתי, שכנראה אני לא היחידה בתחושת הדחיפות, בחרדה מהנעשה, ובצורך למלא את החלל ההולך ונפער. חלל שחור שמהווה סכנה גדולה לקיומנו כחברה דמוקרטית. הנה, אושיי עזב תפקידים שניתן רק לחלום עליהם (בשיקגו טריביון הוא ניהל למעלה מ-700 עיתונאים. בלוס אנג’לס טיימס - 920). ובכל זאת, כשהגיעה הפקודה לפטר עובדים, העדיף לוותר על המשכורת הגבוהה ועל המעמד וללכת בעצמו. והוא התפטר.

המלהיב בסיפור שלו היא ההחלטה, שאולי נאיבית ואולי תמימה, אבל מלאת תחושת שליחות: להמציא את העיתונות מחדש.

כי שימו לב להצהרה שנמצאת כבר בהגדרת העיתון: "מחויב לשירות הציבור”. הכותבים: "מדווח בידי עיתונאים”, והקהל: "מונחה בידי החברים”. כל התורה ליד לוגו אחד קטן במרחב האינסופי של הרשת. המקום אולי היחיד שהוא באמת דמוקרטי בימינו.

מחויב לשירות הציבור

אז היום הוא מנהל רק 12 עיתונאים (בהם חמישה זוכי פוליצר) ועומד בראש קואופרטיב (איזו מילה סוציאליסטית בלב ליבה של אמריקה, אומת הקפיטליזם) החדשות של שיקגו. העיקרון (שזכור לנו מהימים של אנו באנו) הוא מודל של עיתונות כפעילות ללא מטרת-רווח. ככה אפשר להשתחרר מלחצים מסחריים ולחזור לעבודה עיתונאית קלאסית, כזו שמוקדשת לחשיפת האמת. את התכנים הם מפרסמים ב"ניו-יורק טיימס” ובטלוויזיה הציבורית, ובאתר בסיסי למדי. בשלב הבא הם מתכננים לאפשר לקוראים שלהם - להלן חברי הקואופרטיב - להשפיע על סיקור החדשות. (פרטים נוספים אפשר לקרוא בכתבה של אורי פסובסקי ב”כלכליסט” - המצאת העיתונות.)

שימו לב לדבר נוסף שאותי באופן אישי מאוד ריגש. המראה של האתר. לא שונה מאוד מהמראה של "במחשבה שנייה”, ומעבר לכך - הנושאים עליהם עומד העיתון: חדשות. אמנות ותרבות. ספורט. כמעט-כמעט כמו שלנו. ובאמת היינו צריכים להכניס ספורט כי אם יש משהו שהוא תרבות זה ספורט...

אבל ג’יימס אושיי וה-CNC שלו אינם היחידים. יש גם את ProPublica שמגדיר את עצמו כ”עיתונות בשירות הציבור”. מדובר באימפריית עיתונות חוקרת ללא מטרות-רווח, שהוקמה במנהטן לפני שנה וחצי בידי פול סטייגר, לשעבר עורך "הוול סטריט ג’ורנל”. עם 32 עיתונאים ותקציב שנתי של 10 מיליון דולר (הרוב מתרומות), זו כנראה מערכת התחקירים הגדולה בארצות הברית.