ד"ר רודד וחבריה, שימו לב: האמת על הבדואים

חלק מקוראי "על צד שמאל" מתפלאים אולי, שרוב הציבור התרחק מהשמאל. כתבותיה של ד"ר בתיה רודד על הבדואים והנגב, ממחישות את הבעיה של השמאל. החלטתי לבדוק את טענותיה, בדבר הבדואים כ"עם יליד", "עם חקלאי", שחייבים להכיר בתביעותיהם לבעלות על קרקע מעל 650,000 דונם, ולתקן "עוולות קיפוח ואפליה". במאמר להלן אני מציג זווית ראייה אחרת ואת הסיבות האמיתיות לדרישה להקמת נמל תעופה דווקא בנבטים, ולדרישה לבטל את תכנון העיר החרדית בנגב. ולסיכום - סוגיית הרקע האקדמי של ד"ר רודד וקבוצת חוקרים ישראלית שמכונה לעיתים "פוסט-ציונית". על-מנת להרחיב את המידע בנושא, אני מעוניין בתגובות שיכללו נתונים ועובדות מבוססות.

1. "עם יליד": ד"ר רודד משווה את הבדואים לאבוריג'ינים אינדיאנים ולעוד "עמים ילידים" בעולם, לכן המדינה אמורה לדעתה להכיר בתביעתם על למעלה מ-600,000 דונם. רק חייבים לציין מספר הבדלים חשובים בין כל ה"עמים הילידים":

האבורג'ינים, למשל, הוכחדו ברובם עקב מחלות שהביאו האירופאים שהאבורג'ינים לא היו מחוסנים נגדן, נותרו מהם רק מעטים. לעומת זאת, הבדואים התפתחו משבטים קטנים בקום המדינה, כ-11,000 נפש - ליותר מ-170,000 היום. זאת בזכות מה שהביאה מדינת ישראל, כמו רפואה מודרנית, פיצויים, מענקים וקצבאות רווחה, סיוע ופיתוח מקורות תעסוקה בתעשיה, תיירות וגם חקלאות, מדיניות סלחנית כלפי בנייה לא-חוקית ופוליגמיה.

גם האבוריג'ינים והאינדיאנים הגישו תביעות לבעלות על קרקעות, ולמרות שמדובר בארצות עם שטחי קרקע עצומים, רק חלק קטן מהתביעות שלהם הוכרו. תביעות הבדואים לא התקבלו מבחינה משפטית, לא רק בגלל שחסרים להם כמה ניירות בטאבו - מדובר בפסיקה חשובה ומעמיקה בכל אמת מידה משפטית (אפשר לקרוא ציטוטים גם בדוח של ועדת גולדברג). ד"ר רודד טוענת ש"כלי המשפט המערבי" מקפחים את הבדואים, כלומר צריך ליצור מן אוטונומיה מיוחדת, לפיה הם יקבלו מעמד עדיף עם זכויות יתר. הכי מגוחכת היא הטענה שהבדואים לא רשמו את הטענות בטאבו, כי לא רצו לשלם מיסים לטורקים. איך יכול מי שלא רכש את הקרקע מהמדינה (העות'מאנית) וסירב לשלם מיסים, לתבוע כעת בעלות?

מינהל מקרקעי ישראל משכיר לבדואים 100,000 דונם, אך הם תובעים בעלות מלאה על קרוב למיליון דונם. מדובר בשטח עצום, אם מביאים בחשבון מספר נתונים: שטח המדינה כולה - כ-22 מיליון דונם, כולל הכנרת, ים המלח, אזורים פתוחים, שטחי אש ושטחים מיושבים וכולי - כך שנותר מעט שטח ליישובים, לתעשיה ולחקלאות עתידיים. לדבריה של רודד, הבדואים תובעים "מעט קרקעות" - מדובר בשטח כפול בגודלו מכל רצועת עזה. באותה מידה אפשר לוותר על "מעט אדמות" לפלשתינים כדי לקבל הודנה קטנה. אבל אז אינני יודע אם יישאר משהו במדינה. כבר כיום יש לבדואים מאות אלפי דונם שהמדינה העבירה להם כחוק. היישובים המוכרים יושבים על יותר מ-100,000 דונם, בצפיפות אוכלוסין פחותה מיישובים אורבניים אחרים. אחת התמיהות שלו בנוגע לתביעות העצומות היא שמדובר בחלק מהבדואים. אז היכן ישבו כל הבדואים האחרים לפני קום המדינה? אם נביא בחשבון שרוב הבדואים ברחו לירדן, לסיני ולחברון, אנו עלולים להגיע לחשבון אבסורדי, לפיו הנגב צריך להיות פי 10 מגודלו הנוכחי.

כולנו למעשה "עמים ילידים": אם הבדואים, שחלקם נדדו מסיני וערב לנגב (במאה ה-20) ושחלקם "מסתפחים" (כהגדרת רודד) הם "עם יליד", אז גם היהודים שעלו מארצות ערב הם "עם יליד". אז כולנו ילידים, ולבדואים אין זכויות יתר.

"עם חקלאי": להצדקת התביעה של הבדואים על צפון הנגב, טוענת ד"ר רודד שהבדואים עיבדו את הקרקע והתפרנסו מחקלאות. אבל מספר עובדות פשוטות עומדות בסתירה לטענה זו. כל אחד שייכנס לסופר-מרקט או יילך לשוק, יראה שפע של תוצרת חקלאית ישראלית, החל מפירות, ירקות, פרחים, חלב ועופות, ואפילו חלק מהקמח או בשר הבקר. למרבית הפלא, גם תוצרת חלב עיזים ובשר כבש מגיעה בעיקר (ואולי בכלל) מחקלאים יהודים או מיובאת. אבל לא רואים משהו שמשקף "חקלאות בדואית". מסתבר שהיום, למרות שיש ברשותם מאות אלפי דונמים, ולמרות המיכון המודרני, ולמרות המים שהם מקבלים (או לוקחים) ממקורות, כנראה שהתוצרת מספיקה בקושי לצריכה עצמית של חלק מהבדואים. ממאמרים שונים ניתן ללמוד ש"החקלאות הבדואית" איננה דומה לשום חקלאות מודרנית, "מסורתית" או עתיקה. מסתבר שהבדואים מעבדים את הקרקע בדלילות ובאופן חלקי, והיבול גם בשנים טובות עומד על פחות מ-10 ק"ג לדונם. הבדואי שמעבד את הקרקע עושה זאת כהכנסה צדדית משלימה, ובעיקר ממנטליות של תפישת קרקע ובעלות עליה.

הבדואים בעבר ניצלו במידה חלקית סכרים ובריכות שבנו הנבאטים, אבל לא התקרבו לחקלאות המתוחכמת של הנבאטים. עד כמה הבדואים עסקו בחקלאות בתקופת המנדט? בהיעדר המיכון המודרני והסיוע הישראלי, נראה ששטחי הקרקע שהבדואים עיבדו היו מועטים והוגבלו לחלק מערוצי נחלים וכיו"ב. בכל חיפושי אחר מחקרים ונתונים על אודות "חקלאות בדואית" עולות מספר עובדות מדהימות, הסותרות את הדעות הקדומות על בדואים "שעוסקים בחקלאות". למשל, מספר ראשי הצאן בעדרים הבדואים הינו כנראה 300,000 (יש למישהו הערכה נכונה יותר?). כמה משפחות יכולות להתפרנס מענף הצאן? לדעתי, מיעוט קטן מקרב הבדואים. המסקנה היא שמקורות הפרנסה העיקריים של הבדואים אינם יכולים להגיע מחקלאות. הבדואים בעבר הרחוק היו נוודים שגידלו מעט צאן, עסקו בסחר ומעט בחקלאות, לכן חיו בתנאי קיום קשים ודלים. לכן הם נדדו ושאפו תמיד לעלות צפונה. כמה בדואים יכולים לעסוק בחקלאות מודרנית? אחד המאמרים מתאר ניסיון כושל לנטיעת זיתים בשיתוף משרד החקלאות. הבעיה הבסיסית לדעתי היא שלבדואי לא חשוב היבול החקלאי, אלא עצם השליטה בקרקע. בתנאים הנוכחיים, החקלאות תיכשל ותגרום לתביעות של בדואים לפיצוים, לסיוע ולתוספת קרקעות. לכן החקלאות הבדואית אפשרית במידה קטנה ביותר. בישראל, רק כ-4% מהתושבים עוסקים בחקלאות. אינני רואה מצב אפילו ש-10% מהבדואים יעסקו בחקלאות ובמרעה צאן.

2) היישובים הלא-מוכרים: במאמרים רבים, כולל באלה רודד, מתואר הכישלון של ישוב הבדואים ביישובי קבע. היא מתארת את "הפיצוים הדלים" והתשתית גרועה ביישובים המוכרים. חלק מהכישלון נובע מ"שנאת צפיפות". מתברר שלהרבה בדואים יש תחושת צפיפות, גם בווילות שרוב בני האדם חשים בהן רווחה ואווירה כפרית. המנטאליות הזו מובילה לניסיונות כושלים, חוזרים ונשנים, "לרבע את המעגל". כלומר: להקים ישוב "מרווח" - בתים גדולים, על שטחים גדולים עם מרחקים גדולים בין הבתים. במצב כזה התשתיות מתייקרות וזה ברור: הכבישים ארוכים יותר וקווי המים, החשמל והתקשורת ארוכים ורחבים יותר יחסית למספר התושבים. לשם השוואה - במכרז אחרון בדימונה שילם כל זוכה כ-200,000 שקל על פיתוח. אם ננסה לתכנן בתים לבדואים במרווחים גדולים פי כמה - אפשר רק לדמיין את מחיר התשתית. מדובר במחירים גבוהים שהבדואים לא מוכנים לשלם, וגם המדינה לא יכולה לעמוד בהם. גרוע מכך - לא מצאתי גם בכתבות של רודד ובכלל, אומדן כלשהו לשטח של הכפרים הלא-מוכרים. במילים פשוטות, מדובר ביישובים עם "גבולות דינמיים", שמתפשטים וגדלים כל הזמן. מתברר שהבדואים מעדיפים את סגנון החיים בפזורה, כי מאוד זול להקים אוהל ואחר-כך לשדרג אותו לצריף ובהמשך לבנות בית. ללא תכנון, ללא הקמת תשתית, וכמובן ללא תשלום מיסים. ביישובים מוכרים חייבים לשלם על התשתית וכן מיסים שונים, ולעבור תהליך תכנוני, ובהמשך גם לשלם ארנונה.

בהתאם לוועדת גולדברג, אמורה הממשלה לפתור את הבעיה על-ידי הכרה בחלק מהכפרים. לדעתי, הבעיה איננה בהכרה במספר כזה או אחר של הכפרים הללו, אלא בהגדרה של "הגבולות הדינמיים" כאמור. חוסר היכולת לבנות תשתית נובע לא רק ממגבלה תקציבית, גם אם יימצא המימון העצום והדמיוני בהחלט לבנות תשתיות כדרישתה של רודד - אפשר לחזות בעיות רבות הקיימות ביישובים מוכרים: סרבנות לשלם ארנונה, מים וכיו"ב. והכי גרוע (מתוך ידע אישי) - דרישות מחברות תשתית לשנות את תוואי הקווים, לעיתים תכופות, בטענה שהם מפריעים לבנייה חדשה. כך שמדובר ב"תשתיות דינאמיות" שחייבים לפרק ולבנות מחדש לעיתים תכופות בהתאם ל"גבולות הדינאמיים".

בקיצור, כמו בהרבה מקומות בעולם השלישי, יש אזורים עניים דלי-תשתיות. צריך להבין שהמושג "ישוב מוכר" הולך ביחד עם המושג "תכנון", שמושתת על הכרת התושבים באחריותם. ארגונים פוליטיים - "עמותות" (במירכאות, כי אלה גופים פוליטיים) הנתמכות על-ידי הקרן החדשה לישראל, מאשימות את הממשלות בקיפוח ובאפליה. עמותת "במקום" מתיימרת לתת "תכנון אלטרנטיבי". אך באמת אין להם תכנון כלשהו, פתרון פלא שכאמור "ירבע את המעגל". למעשה, הן מעודדות את הבדואים להעצים את התביעות שלהם, במטרה להחמיר את הבעיות ולגרום לסכסוך לאומי.

3) "קיפוח" בחינוך, בבריאות ובכל היתר: במצב שאין תכנון והתשתיות ירודות, גם החינוך והבריאות נפגעים. המרחקים שבין הבדואים לבין בתי הספר וקופות החולים משפיעים לרעה. הרי לא ניתן להקים קופת חולים בכל כפר. כך ניתן לראות ילדים בדואים במאהלים שאינם הולכים לבית הספר. כמובן שאם מישהו חולה הוא יגיע לשירותי בריאות רק כשמצבו יחמיר ו"יצדיק" נסיעה. אז ברור שכל השירותים האלה נמצאים בעמדת נחיתות, אפילו שהמדינה תפנה משאבים ותקציבים מעל ומעבר. הממשלה עומדת להשקיע יותר ממיליארד שקל במגזר הבדואי. כאמור קודם, ה"עמותות" מחמירות ומעצימות את הבעיות הללו, במטרה להאשים את הממשלות ואת היהודים ב"עוול וקיפוח".

4) "עוני": אני לא מאמין שהבדואים אומרים על עצמם שהם עניים. נראה לי שזו אחת מסיסמאות הפוליטיקה השמאלנית. העוני תלוי גם בעיני המתבונן ובסדר העדיפויות של האדם העני. במקרה של הבדואים, חלקם לפחות, מעדיפים לרכוש אישה נוספת מאשר לנסוע עם האישה הראשונה לחופשה. או לקנות לה דירה. והם מעדיפים להשקיע מאמץ בתפיסת קרקעות יותר מאשר ברכישת השכלה מודרנית. אמת-מידה נכונה יותר למצב העוני, יכולה להיות עלות הפיצויים והתמיכה לבדואי, כדי לקבל את הסכמתו לעבור ליישוב קבע. בחשבון מהיר (של הצעות התמיכה ופיצויים) ניתן לראות, שמדובר במאות אלפי שקלים למשפחה. מה שמצביע על "ערך השוק" של הנכסים של אותו בדואי (הקרקע שהוא תופס כיום + פטורים ממיסים ואחריות + המעמד הפוליטי של "מקופח רשמי").

5) מעמד האישה הבדואית: יש לשים לב שבדרך-כלל דורשים שוויון בין ערבים ליהודים. ולא בין ערביות ליהודיות! רבות נכתב על הפוליגמיה וההשלכות הרעות על מעמד האישה. מדובר במצב בלתי-שוויוני בעליל, לגבר מותר לשאת מספר נשים, אך אישה מנועה מלשאת מספר גברים. למעשה, היא הופכת שפחה של הגבר. הפוליגמיה מנציחה את המעמד הנחות של האישה הבדואית. המצב החמיר לנוכח תביעתן של ה"עמותות לזכויות אדם", שדורשות להקנות מעמד מיוחד למסורת הבדואית. ובו בזמן לשלם קצבאות רווחה, שהופכות למקור מימון עבור דמי המוהר לנשים. כך הופכות העמותות הנ"ל, לעמותות השוללות זכויות אדם. יותר מכך - העמותות נהנות מגיבוי "אקדמי" מהסוג של ד"ר רודד.

6) הפשיעה הבדואית: אי-אפשר להתעלם מהבעיה. למרות שלא "פוליטיקלי קורקט" לדבר על זה, התקשורת לפעמים מתייחסת לבעיה בהומור - כמו הפרסומת לחברת ביטוח, בה נראה הזמר דוד ברוזה שר "יהיה טוב" לאחר שכנופייה מפרקת את רכבו. אומנם רוב הבדואים נורמטיביים, וגם במגזר היהודי קיימת פשיעה, כולל "צווארון לבן" (שקיימת פחות אצל הבדואים). אבל הפשיעה היהודית מופנית בעיקר נגד יהודים (מי שמע על-כנופייה יהודית שנכנסה לשדוד ביישוב בדואי?). לעומת זאת, הפשיעה הבדואית גם היא מכוונת למגזר היהודי - גביית דמי חסות, חבלה וגניבת ציוד, שוד כלי רכב והברחות סמים ונשים. למעשה, הפשע הפך להיות ענף כלכלי. בעידוד של "עמותות זכויות אדם" שמתרצות את המצב בטענות "קיפוח ואפליה", מאשימות בגזענות כל מי שחורג מה"פוליטיקלי קורקט" - הן הצליחו להטיל מגבלות על גורמי אכיפת החוק. קיצוץ מתמשך בתקציב המשטרה, הגבלות על פעילות המשטרה - בתפיסת עבריינים וחקירתם. גיוס התקשורת נגד המשטרה. במצב זה, מדוע שעבריין בדואי יעבור ליישוב קבע שיצמצם את חופש הפעולה שלו?

7) הדרך לפתרון הנכון: גם אם הממשלה והבדואים יסכמו את כל המחלוקות, הבעיות לא ייושבו ללא קווי היסוד הבאים, על בסיס שוויוני לערבים וליהודים:

• פיתוח תשתית הרכבות לנגב - באר-שבע תחילה. אני מתכוון לתוואי הקיים דרך קריית גת, שאליו יתווסף התוואי דרך אשקלון-שדרות. בכל תוואי - צמד מסילות מהירות, עם הפרדה מפלסית (גשרים במקום צמתים) שיאפשרו תנועה דו-כיוונית במהירות תקנית של 160 קמ"ש. מדובר על מהפכה בתחבורה שתאפשר הגירת אוכלוסיה לנגב. זוגות צעירים שנאלצים להינשא מאוחר ולגור בשיכון קטן בגוש דן, יוכלו לעבור לנגב (ולהגיע לעבודה במרכז). עבודה במרכז תהיה נגישה יותר גם לבדואים בנגב. המשך התהליך יאפשר הקמת אזורי תעשיה ומקורות תעסוקה בנגב.

• ביטול קצבאות ילדים, וגיבוש מדיניות רווחה אחרת שתצמצם את הפערים הסוציואקונומיים. בין היתר יש להתנות כל תמיכה או קיצבה במצב הריאלי של הנתמך. לדוגמה, אדם לא יקבל תמיכה או קיצבה אם יש ברשותו (כולל שכירות או חזקה כלשהי) קרקע מעל 1 דונם.

• גדר הפרדה - הקואליציה הלא-קדושה של הימין הקיצוני עם השמאל הקיצוני מעכבת את השלמת הגדר. חובה להשלים את גדר ההפרדה, לא רק לשם צמצום הפיגועים ה"רגילים", אלא על-מנת לצמצם פיגועים כלכליים - שוד כלי רכב, תוצרת חקלאית והברחות. וגם למניעת פלישת שב"חים והתערותם בארץ. השלמת גדר ההפרדה מצריכה הקמת מעברים מודרניים שיאפשרו מעבר מהיר לבעלי אישורים, בין היתר נדרש לזרז את תעודת הזהות החדשה שתצמצם זיופים. מדובר לא רק בגדר הפרדה מול הרשות הפלשתינית, שזה ממש דחוף, אלא גם בגבול מצרים.

• תגבור המשטרה באמצעים טכנולוגיים וכ"א לצורך מלחמה בהפקרות ובפשע. לפחות אכיפת חוקי התנועה בשלב ראשון. אכיפת החוק נחוצה וחשובה לכלל התושבים, יהודים ובדואים. לשם כך נדרש תקציב נוסף למשטרה, שלצערנו מופנה כיום למדיניות רווחה שגויה.

8) נמל תעופה בנגב: הטרנד האחרון הוא דרישה להקמת שדה תעופה בינ"ל בנגב. אם נסכים להנחה שהדבר יועיל לנגב, עדיין לא היה לי ברור מדוע דווקא במקום בסיס חיל האוויר בנבטים. האם השלום המיוחל כבר הגיע ואפשר לצמצם את צה"ל? (משום-מה נתפסו לרעיון גם אנשים "לאומיים" מהליכוד). הטענה היא שבנבטים כבר קיימות התשתיות לנמל תעופה. אני לא משוכנע שהסבת בסיס חיל האוויר, כולל הקמת טרמינל ושדרוג התחבורה לשם, היא באמת זולה משמעותית בהשוואה להקמת נמל תעופה אזרחי חדש. חוץ מזה, נבטים לא נמצאת ממש בתוואי תחבורתי ישר בין המרכז לבאר שבע (רכבת כאמור). נראה שרודד וחבריה לוחצים מסיבות אחרות: ביטול בסיס חיל האוויר יחליש את צה"ל וזאת "מטרה טובה" לכשעצמה. ככל הנראה, רודד מעוניינת שהקרקע בחלופה אחרת (קרוב לכביש ולמסילה) תעבור לידי הבדואים. בנוסף, המדינה תיאלץ להעניק פיצויים לבדואים באזור נבטים...

9) עיר חרדית בנגב: רודד מתנגדת להקמת עיר חרדית בנגב, בטענה כי מדובר באוכלוסיה חלשה, שתחליש את הנגב יותר. מתבקשת קצת יושרה, למעשה יש סיבות נוספות: שוב רודד רוצה לשמור את כל הקרקע לטובת "העם היליד". הבדואים "שונאי צפיפות", בעוד שהחרדים "התרגלו" להצטופף בבני ברק ובירושלים. אני סבור שזה טוב להקים ישוב חרדי בנגב; ההתרחקות של החרדים מריכוזי החרדים במרכז, תקרב אותם ליתר האוכלוסיה, תיאלץ אותם להתמודד עם אתגרים של יצירת מקורות פרנסה ומציאת פתרונות הוגנים יותר מאשר הישענות על תקציבי רווחה (כפי שציינתי, המהפכה במדיניות הרווחה נחוצה גם ליהודים).

10) המעמד האקדמי החדש - ה"פוסט-ציונים": באוניברסיטת בן-גוריוןן יש ענף חדש במדע הגיאוגרפיה: "גיאוגרפיה אתנית". לא מדובר בקורסים רגילים בגיאוגרפיה, לא בקורסים מסורתיים ולא בחדישים. לא בגיאולוגיה, לא באקולגיה, לא באיכות הסביבה, בקיצור - לא באמת גיאוגרפיה. נראה לי שהקורסים האלה מיועדים לשני סוגי אוכלוסיה בקרב הסטודנטים בבאר-שבע: ערבים ושמאלנים מדופלמים שמעוניינים לבסס את התשתית האידיאולוגית על "העוול שגרמה הציונות". אוכלוסיה אחרת היא של סטודנטים שרק מעוניינים לצבור נקודות בקורסים קלים, בהם לא נדרש ידע תיאורטי מקצועי מעמיק. אוניברסיטת בן-גוריון נכנעה למעשה ללחצים פוליטיים, בכסות "עלי תאנה" של חופש אקדמי. בין המרצים גם ד"ר יפתחאל - יושב-ראש "בצלם". מכאן אפשר להבין את ההתרחשות. בקורסים של יפתחאל ורודד משווים בין האבוריג'ינים לבדואים, ונותנים "גושפנקה אקדמית" לטענות על נישול, קיפוח ואפליה.

כעת, כשד"ר יפתחאל הופך למומחה לגיאוגרפיה אתנית בכלל ובדואים בפרט, הוא ניגש כעד מומחה במשפט עם בדואי שתובע בעלות על קרקע - קרוב ל-20,000 דונם במערב הנגב. יפתחאל מצא מסמך היסטורי, לפיו צ'רצ'יל העניק זכויות לבדואים על מחוז באר-שבע (לדעתי, גם אם מדובר במעין "הצהרת בלפור" לבדואים, אין לה שום תוקף, לאחר החלטת האו"ם ב-1947 מלחמת העצמאות וכל מה שעברנו מאז). כל הפעילות של רודד, יפתחאל וחבריהם מדרדרת את הרמה האקדמית. מדובר בקורסים ירודים מהסוג שנלמדו בברית המועצות לשעבר, "כלכלה קומוניסטית" וכיו"ב. במקום שאוניברסיטת בן-גוריון תממן לימודי ומחקר גיאוגרפיה אמיתיים, כגון תכנון אורבני בתנאי מדבר, היא מממנת פסאודו-מדע. הנזק הוא יותר מבזבוז משאבים כספיים. מומחים אמיתיים לגיאוגרפיה נאלצים לנטוש, ולעיתים לרדת לחו"ל, כי האוניברסיטה מפנה משאבים ל"כאילו" מומחים - פוליטרוקים שמאלנים קיצונים שמוצגים כמומחים לגיאוגרפיה. בהמשך יכולים למשל להכריז על ענף חדש בהנדסה, כמו "הנדסת אנוש אתנית" (אני לא צוחק, אני אומר דברים מניסיון אישי).

11) חזיתות המאבק ה"פוסט-ציוני": גורמי השמאל הקיצוני או "פוסט-ציוני" וארגון הגג שלהם - "הקרן החדשה לישראל" - יצרו מערכה "סינרגטית" בתקשורת, באקדמיה, במוסדות תרבות ובבתי משפט. כך יכול יפתחאל להופיע בו-זמנית - כמומחה לגיאוגרפיה בבית משפט, כמרצה באקדמיה וכפעיל פוליטי של "בצלם". מה שלא מצליח בחזית אחת, אולי יצליח בחזית אחרת, או בשילוב החזיתות. זה נושא רחב, ולא למאמר אחד. אפשר להזכיר דוגמה אקטואלית שממחישה את התמונה הכללית: בפרשה של העיתונאית ענת קם ועיתון הארץ, ברגע שבית המשפט הוציא צו איסור פרסום, היה מי שדאג להפעיל את התקשורת בחו"ל ובארץ.