שלטון הכסף הגדול

שאלה: "מה משותף לאילי הון מקומיים וזרים ששמותיהם מפורטים להלן על-פי סדר מקרי? יאיר המבורגר, דוד אפל, אלפרד אקירוב, דניאל אברהמס, מוטי זיסר, משה טלנסקי, בני שטימינץ יוסי מימן, אביגדור קלנר, יולי עופר, ראובן גבריאלי, הלל צ'רני, מוזי ורטהיים, נוני מוזס, אברהם (בונדי) לבנת, ארקדי גאידמק, אליעזר פישמן, מרטין שלאף, דיויד פדרמן, גד פרופר, אלי עזור מרדכי יונה בינו צדיק, יצחק תשובה, לואי פראנק, משה טובול, גד זאבי, דני דנקנר ואלי פפושדו?".

תשובה: "זו רשימה חלקית של טייקונים מקומיים וזרים שראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט חבר אליהם במרוצת ארבעים שנות פעילותו הציבורית, הפכם לחבריו האישיים או לידידיו הקרובים במהלך שנות פעילותו הציבורית, אולמרט חבר אליהם על בסיס של יחסי גומלין והם לא עמדו מן הצד כאשר עלה בידו לצבור נכסי נדל"ן ונכסים פיננסיים על חשבון הקופה הציבורית וחשבונות הבנק הפרטיים ולהפוך למיליונר כבד שחלק נכבד מהונו עדיין לא נחשף ברבים".

חשיפתן של פרשות השחיתות הולילנד, חברת המלח, אדמות חירייה וצוק מנרה, היכו בתדהמה את אזרחי המדינה שלא היו מודעים לדרכי הפעולה של ארגון פשע בענף הנדל"ן, שבראשו עמד אהוד אולמרט וסביבו פעלו חיילים נאמנים שסרו למרותו, סוככו עליו ועשו הכל כדי לטשטש עקבות של כספי השוחד על-מנת שלא יוליכו, חלילה, אליו ולא ידבקו בו.

ארגון הפשע של אולמרט, שרק חלק מפעולותיו המסועפות נחשפו עד כה, עסק בעת ובעונה, תוך קיצורי דרך ועקיפת כללי המינהל התקין וטוהר המידות, בשורה של משימות: תפירת מכרזים, הפשרת קרקעות ושינוי יעדן, קידום עסקות נדל"ן בעיריות, ועדות בניין מקומיות ומחוזיות במינהל מקרקעי ישראל, ברשויות המס, בקק"ל, במרכז השקעות ובגופים ממלכתיים ומוניציפליים.

תכונותיו האישיות של אולמרט שהינו אדם חסר מעצורים, כוחני, יהיר, שחצן, ערום, שקרן, תחמן, מניפולטיבי, בוגד פוליטי, כפוי טובה, שחקן מלידה, מתחזה מנעוריו ומפזר חום וחיבה מלאכותיים, סייעו לו, ללא ספק, לפעול במידור גבוה לתכנן את מהלכיו הציבוריים והעסקיים בכמה מסלולים בעת ובעונה אחת, לעיתים ככלים שלובים ולעיתים תוך כדי הפרדת כוחות לסירוגין.

שם המשחק היה תמיד עשיית כסף, הרבה, מהר ובשקט. לשם כך היה צריך אולמרט לפעול ברמת מידור גבוהה כשקבוצה אחת לא מעורבת בזו של חברתה.

במסלול הפוליטי הפעיל אולמרט חיילים מסוגם של אברהם הירשזון, רוני בראון, יגאל עמדי, קוקי אדרי ושותפים בדמותו של אריה דרעי, שעשו עבורו עבודות שטח שחורות במישור הארצי ובסניף הירושלמי של חרות ואחר-כך הליכוד.

העובדה שאולמרט לא היה פופולרי בליכוד ונבחר לרוב לרשימת המועמדים לכנסת באחד המקומות האחרונים מעולם לא הרתיעה אותו. אולמרט ידע היטב בחושיו הפוליטיים שייזנק לצמרת בכל מחיר. רבים חששו לעמוד בדרכו הדורסנית של אולמרט הוא ניצל זאת היטב.

במסלול התקשורתי עלה בידו של אולמרט להקיף עצמו במו"לים ברמתו שלך נוני מוזס, הבעלים של ידיעות אחרונות, שהעניק לו שירותי הגנה היקפית תמורת השירותים שעשה למען העיתון של המדינה.

לצידו של אולמרט פעלו גם אנשי תקשורת בכירים שנהנו מהדלפותיו או קשריו ופעלו לצידו הן כמלחכי פנכה חנפנים והן ככלבי שמירה שלא היססו לנשוך אנשי תקשורת שביקשו לחשוף את מעלליו. על קבוצה זו נמנו טומי לפיד, דן מרגלית, אמנון דנקנר, יצחק לבני, גדעון רייכר ונחום ברנע. בשנים האחרונות נוספו לה סעייני תקשורת מסוגם של בן כספית, אילה חסון ואסתר אהרונוביץ.

במסלול הביצועי הגלוי והסמוי הפעיל אולמרט לרוב אנשים שנויים במחלוקת כאברהם הירשזון, עורך הדין אורי מסר, שולה זקן, יורם קרשי, שלומי עוז המנוח, קובי בן-גור ונוספים אחרים מסוגו של קוקי אדרי, שעשו עבורו שירותים רבים גלויים וסמויים.

מסלול נוסף, שהיה שולי כביכול, היה הספורט. לכאורה נהג אולמרט רק כחובב כדורגל מושבע שלא החמיץ משחקים של בית"ר ירושלים וקבוצות זרות מסוגה של ברצלונה, אבל לאמיתו של דבר סייע לקבוצת בית"ר ירושלים בדרכים שונות: אולמרט עסק בגיוס בעלים שיסכימו להזרים סכומי עתק לרכישת שחקנים יקרים, על רשימת המשקיעים נמנים משה דדש, האחים שם טוב, קובטי בן-גור, גד זאבי וארקדי גאידמק.

מי שסבר לתומו שאולמרט עשה זאת למען הצלחתה של קבוצת בית"ר ירושלים ולשם השמים של הספורט הישראלי, טעה בגדול. אולמרט הצליח כדרכו תמיד לעבוד על כולם וגבה תשלום מכספי הקבוצה עבור פעולות גישור פנימיות.

אולמרט לא נח לא שקט אף לרגע והרבה לטוס לחו"ל לפעולות תיווך וסידור עניינים למיניהם. כך עלה בידיהם של אילי הון, משקיעי חוץ, כרישי נדל"ן ומקורבים למיניהם להשתלט על אוצרות טבע, קרקעות מדינה יקרות, שטחים חקלאיים ואזורים עירוניים, שהיו מיועדים לצרכי ציבור, לצורך הקמתם של גורדי שחקים ופרויקטים כלכליים ומסחריים.

כמה דוגמאות: אלפרד אקירוב השתלט על מתחם ממילא היקר בירושלים שהעצים אותו כלכלית, הלל צרני חוגג בפרויקט המגלומני של הולילנד, משפחת המבורגר הינה בעלת הרכבת הקלה בירושלים, בני שטינמניץ אמור היה להשתלב ביבוא הגז לישראל, תשובה חגג בענף המלונאות בירושלים, לגד זאבי קודמו פרויקטים בירושלים ויש עוד דוגמאות למכביר.

מעורבותו המתוגמלת, לכאורה, של אולמרט בפרשות הללו, הינה רק חלק מעסקות נדל"ן מבית מדרשו המושחת של אולמרט, שפעל בעבר מאחורי הקלעים כתמנון רב זרועות ולא התבייש לספר לאזרחי המדינה בדיחה מקאברית: "מעולם, מעולם לא הציעו לי שוחד ומעולם, מעולם לא קיבלתי שוחד".

בסוגריים כדאי לציין שתשלום שוחד אינו בהכרח דרך מסירת מעטפות מזומנים או העברות בנקאיות סיבוביות תוך כדי הלבנת כספים. אפשר היה, למשל, לשלם בשעתו שכר טירחה בסך 900 אלף דולר לפרקליטו של אולמרט לשעבר, עורך הדין יגאל ארנון, שייצג אותו בשעתו במשפט פלילי שבו עמד אולמרט לדין על זיוף חשבוניות מס של הליכוד ומתן דיווחי כזב לרשויות המס ולמבקר המדינה.

עד היום לא ברור מי וכיצד שולם שכר הטרחה השמן. לאורך השנים התחמקו שלטונות המס לדרוש מאולמרט להגיש הצהרות הון ולחשוף מקורות המימון להתעשרותו המהירה והקלה.

אולמרט היה חבר אישי צמוד של המשנה לנציב המס אברהם צרפתי, שהיה הממונה על החקירות ועל קומנדו מס וידו הייתה בכל. בדיעבד מתברר שהחברות הזו הייתה מתוכננת מראש וגם כדאית ומשתלמת תרתי משמע.

תנועת אומ"ץ פנתה השבוע אל מנהל רשות המיסים יהודה נסרדישי בשאלה מתי הגיש אולמרט באחרונה הצהרת הון והאם היא כוללת את השוחד שאולמרט קיבל באמצעות מכירת ציוריה של רעייתו עליזה במחירים מופקעים לאלה שביקשו את שירותיו הממלכתיים (בהקשר לכך פנינו גם למשטרה בדרישה שתחקור את גברת אולמרט על חלקה לכאורה בתעשיית השוחד המשפחתית).

אומ"ץ מתעניינת במקביל באם שיתוף הפעולה שהחל באחרונה בין יחידות החקירה של המשטרה לבין מחלקת החקירות של רשות המיסים לגבי ארגוני הפשע במדינה תסתעף גם לארגון הפשע של אולמרט.

פרט מאלף: השבוע מעד ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר הכריז בראיון לחדשות ערוץ 2 שמעולם לא הוצע לי שוחד. זכרונו של נתניהו בגד בו, שכן כאשר כיהן בשעתו כשר האוצר בממשלתו של אריאל שרון, סיפר כי מישהו פנה אליו כמתווך בנושא זה אבל הוא הרחיק אותו.

יש רגליים לסברה שאותו "מישהו" היה לא אחר מאשר אהוד אולמרט, שחשק בתפקיד שר האוצר מסיבות מובנות וכעס על שרון שהעדיף את נתניהו על פניו, בתקווה צינית שביבי יכשל בתפקיד, דבר לא אירע במציאות.

אולמרט קיבל משרון כפיצוי את תפקיד ממלא-מקום ראש הממשלה, שר התמ"ת הממונה בתוקף תפקידו על מרכז ההשקעות ואת האחריות על מינהל מקרקעי ישראל, שני גופים בעלי אפשרויות בלתי-מוגבלות להיטיב עם אילי הון ומשקיעים ולזכות בתגמול הולם.

על-פי דרישתו האולטימטיבית של שרון היה המינהל צמוד אליו לאורך השנים בתפקידיו המיניסטריליים כשר החקלאות, התשתיות והתמ"ת והוא סירב להיפרד ממנו גם כאשר נבחר כראש הממשלה. (הפעילות העבריינית לכאורה של שרון במסגרת יחסי הגומלין שלו עם אילי הון מקומיים, ובעיקר זרים, במשרדים הממשלתיים שבהם שירת, שנעשתה בסיוע בניו עומרי וגלעד ראויה למסגרת רחבה נפרדת).

סיפור זה שייך לענייננו לאור העובדה שנתניהו סירב לחתום בשעתו על העסקה שרקח אולמרט עם דני דנקנר בנושא גובה הפיצוי הנדיב שהמדינה הייתה אמורה לשלם מהקופה הציבורית למשפחת דנקנר, תמורת החזרת אדמות המלח המופשרות.

אולמרט פעל בעניין הפשרת הקרקעות שאמורה הייתה להזניק את מחירן במועצת המינהל בנחרצות ובעורמה ובסופו של דבר עלה בידו להעביר את ההחלטה חרף התנגדותו הנחרצת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין (כיום שופט בית המשפט העליון).

כאשר התמנה אולמרט כשר האוצר אחרי התפטרותו של נתניהו ממשלתו של שרון הוא לא נמנע מלחתום בעצמו על המסמכים הנדרשים שבהם טיפל בעבר תוך צפצוף על שלטון החוק.

אגב, היחיד מבני משפחת דנקנר שתהה בזמן על קנקנו הקלוקל של אולמרט זיהה את התנהלותו העבריינית והצליח להשתחרר מחיבוקו המלאכותי הוא יו"ר קונצרן אי. די. בי נוחי דנקנר, הידוע ביושרו האישי (דנקנר הפריד גם בשעתו את עסקיו מהעסקים המשותפים עם יתר בני משפחתו, ביניהם בן דודו דני דנקנר).

עובדה: אולמרט הנוכל הסדרתי משמש כיום כיועץ עסקי של משפחת לבנת, בעלת חברת התעבורה והאחזקות נסופות, השותפה גם בקונצרן אי. די בי. אך לאולמרט אין דריסת רגל בקונצרן.