התנועה האימפרסיוניסטית התפתחה באירופה החל מאמצע המאה ה-19. בניגוד למסורת הציור הקלאסי לפיה נוצר הדימוי לראשונה כרישום, דגלו האימפרסיוניסטים בציור ישיר, ללא סקיצות מקדימות, ציור הנובע מהתבוננות ישירה בטבע ומוסר אותו כתנודות צבעוניות. האימפרסיוניסטים הביעו דרך יצירותיהם גישה אמנותית חדשנית. הם ציירו מחוץ לסטודיו המסורתי במטרה להביע את הרגע החולף, ללכוד את האור בשעה מסויימת ביום, ואת השפעותיו על המרקם, על הצבעוניות ועל הנושא המתואר. גם הטכניקה שלהם נחשבה בזמנה כפורצת דרך - משיכות מכחול קצרות ונקודתיות של צבעים טהורים וחזקים, מרקם גס ועבה, וחוסר דגש בפרטים. כל אלה גרמו לציור להיראות לא גמור, כמעין סקיצה.
עם מובילי התנועה האימפרסיוניסטית נמנה, גם פייר אוגוסט רנואר, שהקים בשנת 1874 ביחד עם קלוד מונה, קאמי פיסארו ואלפרד סיסלי את "החברה של ציירים, פסלים ואמני תחריט", לאחר שעבודותיהם נדחו על-ידי "הסלון" הפריזאי. יצירותיו של רנואר בשנים אלה קיבלו תפנית חדה: מציורים ברורים על-פי המסורת הקלאסית התפתחו ציורים שאופיינו במשיכות מכחול חדות וחסרות דיוק.
אמנם ניתן ליחס את השינוי לאידיאולוגיה האימפרסיוניסטית בלבד, אך לא מן הנמנע הוא שמחלת המפרקים ממנה סבל רנואר באותן שנים, תרמה את חלקה. רנואר פיתח דלקת מפרקים שגרונית, שטופלה כמקובל באותה תקופה - בצום, מיצים, חוקנים ושהייה באקלים חם. ברור שיעילות הטיפולים הייתה מזערית ובריאותו של הצייר התדרדרה. הוא איבד אט-אט את היכולת להשתמש בכפות ידיו. עם התפתחות העיוותים האופיינים למחלה, נאלץ רנואר לקשור את המכחולים לכפות הידיים בסמרטוטים על-מנת להמשיך ולצייר משום שלא היה מסוגל לאחוז בהם יותר. באחרית ימיו התמקד רנואר יותר בפיסול ונעזר באסיסטנט שעיצב את העבודות לפי הנחיותיו.
במאה ה-20 התפתחו הטיפולים הריאומטולוגיים והקלו במידה מסויימת על סבלם של החולים, בעיקר באמצעות הסטרואידים והתרופות מקבוצת ה-NSAIDS שפותחו אז.
את פריצת הדרך המשמעותית ביותר חווינו בעשור האחרון, עם כניסת הטיפולים הביולוגיים לתחום הריאומטולוגיה. התרופות הביולוגיות, בראש ובראשונה שלושת בולמי ה-TNF (רמיקייד, אנברל והומירה), מהווים פריצת דרך של ממש בטיפול במחלות דלקתיות בכלל ובטיפול בדלקת מפרקים שגרונית בפרט. מחלה זו, שהיא השכיחה במחלות המפרקים הדלקתיות, פוגעת בכ-1% מן מהאוכלוסיה.
מתן התרופה (התכשירים ניתנים באופן שונה, עירוי דו-חודשי, זריקה תת-עורית דו-שבועית או דו-חודשית, כתלות בחומר), מאפשר לא רק שליטה בכאב ובדלקת, אלא גם מביא לשיפור בתפקוד הפיזי של החולים ומונע את ההתקדמות הרנטגנית של המחלה.
התרופות אומנם כלולות בסל הבריאות רק בהתוויה של מחלת מפרקים שגרונית העמידה לטיפול בתרופות נוגדות דלקת, אך יעילותן הוכחה גם בדלקת מפרקים שגרונית התחלתית.
למעשה, יש הגורסים כי ברגע קביעת האבחנה נפתח "חלון הזדמנויות" טיפולי. התחלת טיפול באחד מבולמי ה-TNF תבלום את התהליך הדלקתי באופן אפקטיבי. בכך ימוגר הכאב ויימנעו הנזקים האנטומיים למפרקים ובעקבותיהם העיוותים המונעים תפקוד תקין.
פרט לבולמי ה-TNF פותחו בשנים האחרונות תרופות ביולוגיות נוספות ועוד רבות נמצאות בפיתוח. היחידה הריאומטולוגית בשיבא לוקחת חלק פעיל במרבית המחקרים הבינלאומיים העוסקים בכך.
ולו פייר אוגוסט רנואר היה חי בעידן התרופות הביולוגיות בריאומטולוגיה, ניתן להניח שמחלת המפרקים שלו הייתה נבלמת וכושר הציור והפיסול המקוריים שלו היו נותרים ללא פגע. האם גם אז היה תורם תרומה כה רבה להקמת הזרם האימפרסיוניסטי?
