במדינת הגנבים

במה קשורה פרשת הולילנד לשכר הבכירים?

כביכול, בכלום. אלא שה"אידיאולוגיה" החולנית והכסת"חית של פרשת הולילנד, היא-היא זו שנותנת רוח גבית להתנגדות לקצץ בשכר הבכירים במשק.

באותו בית מדרש של אנשי ה-MOI? גנב??? הנרדפים האומללים שחושבים שהם נושאים את המדינה על גבם הדואב - אבל, בעצם, "מרימים" אותה ואת עיר הבירה שלה - באותו בית מדרש מגנים גם על השכר המושחת של הבכירים במשק.

אותם מורמים מעם, ש"מגיע לי" הוא שמם השני, באמת לא מבינים. למה רודפים אותם? אז מה אם הם מכרו את ירושלים? אז מה אם מרוויחים פי מאה ופי שלוש-מאות מעובדיהם הבזויים והנחותים? הרי הם חיים בספירה אחרת. ואנחנו? אנחנו רק צריכים להגיד להם תודה שהם כאן.

הנה, היחצן רני רהב, לא מבין למה "נכנסים להם לתחתונים", ומשחרר את המנטרה הקבועה שבאמת, תתפלאו, מגיע להם, כי הם הצילו את האומה. הם מספקים עבודה לדלת העם. הם מניבים רווחים גבוהים ובלעדיהם העסק היה מתמוטט לגמרי. אז אם הם מצילים את העולם, לא מגיע להם להרוויח עוד כמה גרושים? מה הקטנוניות הזו, באמת?

הנה, קחו את מנהלי הבנקים. הם מרוויחים המון, כי התוצאות של הבנק מצוינות (וגם כשלא כך), רק שמישהו שכח בדרך שהתוצאות כל-כך מצוינות, כי הם גנבו אותנו...

אז אלה גנבים ואלה מהולילנד גנבים מושחתים ופושעים שהרסו לנו את ירושלים, ועכשיו רק אפשר לומר, טוב שיש אחת שלי יחימוביץ' בכנסת - ואני מקווה שהיא תעמוד בהבטחתה ולא תרפה - עד שהעיוות הזה של שכר הבכירים, לפחות, יתוקן.

צודקת יחימוביץ' כשהיא אומרת שגם הצלחת הבכירים תלויה במידה רבה בדרג הביניים הכפוף להם ומרוויח משכורת "רגילה", ועדיין, הצעת החוק שלה ושל חיים כץ לא הולכת מספיק רחוק כשהיא מבקשת להגביל את שכר הבכירים ל-תשמעו - פי חמישים משכר העובד המשתכר הכי פחות במקום. ועכשיו תשמעו שוב: משרד האוצר מתנגד ליוזמה.

ואפרופו הולילנד - הנה משהו שכתבתי ביום שבו התפוצצה הפרשה:

אני ירושלמית ובא לי לבכות

אז זהו, אני מדברת על פרויקט הולילנד.

סילחו לי על שאוסיף לאלפי המילים שנשפכו על הנושא הזה, אבל יש לי "נסיבות מקלות". מערך הבניינים הכעור הזה תקוע לי מול העיניים, במקום הנוף הנפלא שנשקף פעם ממרפסתי.

הזוועה הזו החלה לקרום עור וגידים לנגד עינינו המשתאות, והיא ממשיכה לתפוח, לחסום לנו את האוויר ואת הנשימה - וכל זה כאין וכאפס לעומת הפגיעה האנושה בירושלים, שכל מי שנכנס בשעריה לא יכול לחמוק מהמפלצות האלה שתוקפות אותו מכל עבר, כאילו אין שמים ואין אבן ירושלמית ישנה על בתים צנועים ונמוכי קומות.

היומרה והחוצפה הזאת להקים לנו את מגדלי בבל בלב העיר הזו, שהייתה יכולה להיות כל-כך יפה, מרתיחה את הדם.

עוד לפני היות הבניינים האלה שגם גזלו וגם רצחו את הולילנד, השקפנו בערב ירושלמי קריר אחד על שני חלקי ירושלים, ממגדל דוד. הלב נצבט. צד אחד כל-כך יפה, בנוי לתלפיות, מעורר ערגה וכאב, הוא זה של העיר המזרחית. והצד השני ה"מודרני" שמנופים מציצים בו מכל עבר נראה כל-כך כעור. כל-כך... לא ירושלים.

ואנחנו עשינו זאת במו ידינו.

אפרופו הרצחת וגם ירשת: פעם, לא כל-כך מזמן, היה בירושלים מלון הולילנד. מלון שלא חותך את קו הרקיע. בילדותי, חציתי עם חברותיי את השדות כדי להגיע להולילנד. בשדות הללו צמחו כלניות, סתווניות, רקפות. היינו מתעכבות בדרך ליד כל צמח. מתיישבות על סלע לנוח, ומגיעות, לבסוף, להולילנד. מביטות מבחוץ על האורחים האמריקנים של המלון מתשתכשים במימי הבריכה הקטנה שנפתחה בימות הקיץ. אחר-כך היינו חוזרות ברגל, דרך השדות, הביתה.

ואז, התחילו לבנות שכונות. אבל, במקום נותרה פנינה אחת: המלון הקטן ולידו חורשה סבוכה שאותה כינינו 'היער'. פינת חמד אמיתית. אנחנו מתגוררים בקרבת מקום. כשבאו אלינו אורחים, היינו הולכים איתם להולילנד. מראים להם את שחזור העיר ומטיילים ביער.

לפני כשנתיים (וסליחה אם אני טועה בתאריכים), הגיעו הדחפורים שהרסו את המלון, ששירת אותנו גם כבית הכנסת של יום כיפור. במקומם צץ הבניין הגבוה, ואחר-כך, בקצב מסחרר, עוד בניין מכוער שיושב לי מול הפרצוף.

טוקבקיסטים הגיבו לחדשות היום בקריאה להרוס את הבניינים שנקנו בעושק ובמרמה והרסו לנו את העיר. ואני אומרת: זו בכייה לדורות.

ומכיוון שאני תמיד מתעסקת עם תקשורת, אז כאן המקום להזכיר את הקטנוניות של העיתונים ש"שכחו" להזכיר באתריהם האינטרנטיים מי חשף את הפרשה לראשונה: העיתונאי יואב יצחק.