זכרם...

בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שודר ב"מבט" מקבץ כתבות מרשים ומרטיט , על משפחות שכולות ויקיריהם שנפלו במערכות ישראל ובפעולות טרור.

בין היתר, דיברה אישה בת 25 על יקירה שנפל ובמר לבה אמרה: "איפה הוא, איפה הוא, למה קיבינימאט". המונח (שכן במקור מדובר בשלוש מילים ברוסית "קי-ביני-מאט") הפך עם הזמן בעגה הישראלית למשהו כמו לעזאזל, לכל הרוחות, הלך פייפן וכיו"ב ביטויים שמשמעותם: אבד, נעלם, נגמר. הקללה הזאת יובאה כנראה על-ידי אנשים מארצות סלאביות ובעיקר רוסיה. התרגום ברוסית הוא "לזיין את אימך" (בערבית: כוּס אומָק). אותה בחורה ורבבות כמוה לא יודעים מה המקור, אלא מכירים את הביטוי.

העולים מרוסיה, והם רבים מאוד, ויוצאי ארצות סלאביות כמוני, מבינים את התרגום. הם מן הסתם, כמוני, הרימו גבה ואולי עקמו את הפנים למשמע הביטוי הזה בנסיבות כאלה. הכתב אמור היה לדעת, ואם לא הוא - אז העורך.

אני מתייחס ל"מבט" מכיוון שאני צופה בו מתוך הרגל וגם משום שאין בו פרסומות שמרסקות את המהדורה. אבל אפשר מאוד שהערוץ הראשון אינו היחיד שלא שם לב ל"דקויות" כאלה. הבעיות ב"מבט", הן אחרות. בין היתר המגזין משמש מעין מעברה לכתבי שטח חדשים, או שמא זה במסגרת קורס שהצופים שותפים לו, ואחת הכתבות היא, או הייתה, זאת שהביאה את החומר.

בכל אופן, במקרה כזה צריכה המערכת פשוט לחתוך את הביטוי הזה, ואין כל בעיה חזותית בעריכה. אבל הם לא שמו לב, או לא ידעו, כפי שלא שמו לב להדבקת "זכרונו לברכה", לאדם שרבים לא רוצים לזכור אותו לברכה. זאת לא צנזורה. זאת עריכה. לכך אקדים סיפור פולקלוריסטי.

אצלנו לא נהוג להשוות

מסופר כי בעיירה יהודית בפולין מת יהודי שבחייו ביצע כל נבלה ופשע תחת השמש. האיש היה ידוע כגנב ביום, כשודד בלילה, כרמאי, כבריון, כאדם אלים, כחשוד ברציחות, כנואף תוך איומים וכיו"ב תכונות שבהם הוא "בורך" . בקיצור, אדם שקשה היה לומר עליו מילה טובה. הוא נולד כוולף, אך קראו לו דווקא בחיבה "וולוולה"- זאֵבון. מה עושים יהודים כאשר האיש מת. קוברים אותו על-פי דת משה וישראל, ומקובל שמספידים אותו. וכאן צצה בעיה. לא היה איש שמוכן היה להספיד את וולוולה, שכן אי-אפשר היה לומר דברים בשבחו. לבסוף לאחר המולה ודין ודברים נמצא יהודי שהביע נכונות לומר כמה דברי הספד. וכה הוא פתח: "אנו קוברים היום את בן עירנו וולוולה, אשר כולכם מכירים ואין צורך להוסיף. אבל אני רוצה לומר לכם זאת: הכרתי את אחיו לייבֶלֶה, ובהשוואה לאחיו - וולוולה היה צדיק".

אילו אצלנו היו אומרים בהשוואה, לא הייתי כותב קטע זה. אבל לא. בכתבה אחת בשעתה במהדורת "מבט" אשר עסקה באנשים שהואשמו בפשיעה והלכו לעולמם, שנרצחו, שהתאבדו או מתו סתם, הצמידה הכתבת (אני לא זוכר את שמה,כאמור, בשל החלופה שם בכתבים) -לכל אחד מהם את ה-ז"ל. אם אומרים ז"ל, בראשי תיבות, אזי אפשר לפרש זאת גם כ"זכרו לקללה" אבל היא לא אמרה ז"ל - היא אמרה זכרו לברכה. השאלה היא ברכה למי. דומני שהגיע העת להניח את התואר הזה ואם רוצים לציין שהאיש מת אפשר לומר "המנוח" והוא ינוח על משכבו בשלום. שכן אני משוכנע שהדעות חלוקות מאוד לגבי זכרו של אדם אם הוא לברכה או להיפך. אצל הקהילה הדתית ה-ז"ל הוא סינונימי ל-מנוח, והם אומרים ז"ל או זצ"ל - זכר צדיק לברכה. לעולם לא יאמרו זאת על פושע.

אם זכרו של האיש לברכה למשפחתו, אזי זה עניין למשפחה. היא תזכור אותו כפי שתרצה לזכור אותו והדברים שייכים לרשות הפרט. אבל חלוקה נדיבה כזאת של ברכות לגבי אנשים שיש אשר זוכרים אותו לא לברכה. למשל איש שרצח את הוריו, את ילדיו, רצח סתם ככה, בכוונה או בגילופין, שיסע גרונה של קשישה תוך ניסיון שוד, נורה או התאבד בנסיבות מיוחדות. האם יאמרו זכרו לברכה?

מנהגי ההלוויה והאבלות שונים במקצת בין קהילות שונות. הספרדים מבקשים מחילה מן הנפטר. האשכנזים אומרים: "צדק לפניו יהלוך וישם לדרך פעמו". לפי מסורת קהילת תימן (temani net) פסוק י"א: "מצווה גדולה להספיד את המת כראוי, ויָרים (ש"צ) קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכייה ולהזכיר שבחו, אבל אסור להפליג בשבחו יותר מדי..."

יהודים מבורכים שדווקא להם לא מצמידים את הביטוי ז"ל

ואם כבר, מדוע לא מצמידים ז"ל להרצל, לוויצמן, לבן-גוריון, לאיינשטיין ועוד שורה ארוכה ומכובדת שזכרם לברכה. והם יהודים. אבל אפשר לזכור לברכה גם לא יהודים כמו הלורד בלפור, וולנברג ועוד חסידי אומות העולם. אבל מקובל שרק לגבי יהודים זכרם הוא לברכה. שערו בנפשכם שאֶל קפונה הוא יהודי, או נעזוב את קפונה ונזכיר את מאיר לנסקי - שלנו, היהודי. לנסקי. מאיר לנסקי נולד בשם מאיר סוחובליאנסקי בגרודנו, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית (היום בבילארוס). בשנת 1911 היגרה משפחתו לארצות הברית והשתקעה בניו-יורק.

לנסקי התפרסם עוד בצעירותו כחבר בכנופיות ניו-יורק יחד עם חברו מילדות, באגסי סיגל,יהודי גם כן. בצעירותו הוא הכיר את לאקי לוצ'יאנו (מהמאפיונרים האיטלקים הבולטים בניו-יורק) ושניהם התחילו בעסקים לא חוקיים. בראשית דרכו היה לנסקי בן חסותו של הגנגסטר היהודי ארנולד רוטשטיין. אחרי תקופה מסוימת נעשה לנסקי בעל השפעה גדולה מאוד במאפיה. בין היתר, עמד בראש מועצה שכללה את ראשי סינדיקט הפשע באמריקה.

מאיר לנסקי ניסה להגר (כלומר "לעלות") לישראל בתחילת שנות ה-70' עקב חקירה שנפתחה נגדו בארצות הברית, אך לא ניתן לו אישור לכך בשל היותו מאפיונר מפורסם ועסקיו הבלתי חוקיים, כמו גם בשל לחצה של ממשלת ארצות הברית. הוא זכה בעתירה לבג"צ בה נדרשה המדינה לאפשר ללנסקי לשוב ארצה כתייר אחת לשנה לתקופה שלא תעלה על 30 יום. לנסקי הועמד בארצות הברית למשפט על עבירות מס ונידון למאסר של שנה וחצי, אך לבסוף אישומו בוטל. בזקנתו לנסקי סיכם את פעילותו במאפיה במשפט הנודע: "למדתי מאוחר מדי שהרבה יותר קל ומשתלם לגנוב כסף מהציבור בדרכים חוקיות מאשר בדרכים לא חוקיות". כאילו האיש הזה לא רק שיקף מציאות באמריקה של אז אלא ניבא מציאות בישראל של היום.

הוא נפטר ב-1983 מדום לב. האמריקנים לא מזכירים לברכה גנגסטרים. הם עושים עליהם סרטים, כחלק מן הפולקלור האמריקני. סרט הדגל של משפחת המאפיה הוא כידוע "הסנדק". הלחן שמלווה את הסרט "דָבֵר ברָכוּת" חובר ע"י נינו רוטה והוא רומנטי מאוד. מילות הפתיחה הן: "me warm against your heart speak softly ,love and hold - דבר ענוגות, אֶהוב אותי ואמץ אותי בחום אל לבך". אז על לנסקי וחבריו היימן רות, בגסי סיגל, לאקי לוציאנו, ארנולד רוטשטיין - כמחציתם לפחות יהודים - עשו סרטים והפיקו מחזות.

לא שמעתי שמישהו הזכיר את לנסקי (או את בגסי סיגל ואת רוטשטיין) באנגלית May God bless his soul ולא בעברית - זכרו לברכה. אבל גם לא - קי ביני מאט.