אחמד טיבי הוא חלומה של כל מפיקת תוכנית אקטואליה. הוא מרואיין רהוט, מלא חן והומור עצמי, הוא משדר נועם הליכות, גם אם הג'נטלמניות הבריטית מסתירה מאחוריה דעות קיצוניות וחתרניות, ולקינוח הוא גם מצטייד בארומה של רופא גניקולוג שאף פעם אינה מזיקה.
טיבי, אשר בתקשורת הערבית מכונה, ספק בחיבה ספק בבוז, בכינוי "אחמד T.V." על שום הופעותיו הרבות בתקשורת, זוכה להערכה הן על-ידי מראיינים בכירים בתקשורת הישראלית והן על-ידי הציבור הרחב, וזאת גם כאשר הוא מטיח בראיונותיו דברים קשים בגנות ישראל, הכיבוש הציוני ושאר מליצות.
הח"כ התקשורתי והנמרץ, אשר מזמן נשכחה לו עובדת היותו יועץ אישי קרוב של
יאסר ערפאת, הינו גם פרלמנטר חרוץ אשר באמתחתו חוקים רבים שאינם קשורים כלל ועיקר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אלא לנושאים חברתיים, כלכליים, ענייני איכות הסביבה וחוקים צרכניים, אשר מוסיפים גם הם לתדמיתו של טיבי כאדם נאור, דמוקרט וליברל.
והנה, השבוע הזדמן לי לצפות בטלוויזיה בביקור המתוקשר של הח"כים הערבים בלוב אצל אביר זכויות האדם הידוע, מועמר קדאפי. קדאפי, אשר העולם הערבי כולו מאוחד באורח נדיר תחת הקונצנזוס הרואה בו אדם תמהוני, על גבול השפיות, הן לנוכח תמיכתו העקבית בטרור והן לנוכח אורחות חייו וסגנון לבושו הססגוניים והביזאריים, זכה לגינוני הערצה וחנופה מצד כל חברי הכנסת הערבים.
מעל לכולם בלט אחמד טיבי. טיבי, שאינו ידוע כמוסלמי אדוק במיוחד, נראה חבוש בכאפיה(!) ונשא נאום שלא היה מבייש אף אימאם עזתי מצוי וזאת הן באינטונציה הן בטונציה ומעל לכל בתוכן. מעל דוכן הנואמים בכנסת דורשים חברי הכנסת הערבים ממדינת ישראל כיבוד זכויות אדם ושוויון זכויות, אך למול דיקטטורים ערבים דוגמת קדאפי ואסד נעלמות לטיבי וחבריו כל דרישותיהם, למעט מנה הגונה של חומוס וקפה שחור.
שלשום באולפן של "לונדון את קירשנבאום", כשהתבקש טיבי לספר על רשמיו מהביקור המלכותי אצל שליט לוב, סיפר הח"כ הנאור בעיניים מצועפות כשל תיכוניסטית מאוהבת על גדלותו של המנהיג הלובי הנודע לשמצה ועל יופיה של טריפולי המזכיר לו, משום מה, את העיר עכו.
מעמיד בספק את מחויבותם האמיתית של הח"כים הערבים לערכים דמוקרטים וליברלים
איני רוצה להצטרף למקהלה הפופוליסטית הדורשת באופן אוטומטי להעמיד את הח"כים הערבים לדין בכל עת ובכל אמתלה, אבל אין כל ספק כי הביקור בלוב אינו מוסיף להם נקודות זכות בדעת הקהל הישראלית. הטיול לטריפולי של מוחמד בראכה, השייח' המסית ראאד סלאח וחבריהם מעלה שאלות קשות ומחשבות נוגות הן ביחס לתרומתם של נציגי הציבור הערבי לציבור אותו הם מתיימרים לייצג, הן ביחס למחויבותם האמיתית לערכים דמוקרטיים וליברלים, שלא לדבר על נאמנות מינימלית למדינת ישראל, אשר, ככלות הכל, הם עודם חברים בפרלמנט שלה.
המראות הקשים וההזויים מהמדבר הלובי פורסים בפני הישראלי המצוי תמונה עגומה של אנשים צבועים אשר רוממות הדמוקרטיה בגרונם וסגידה לשליטים מדכאים ודיקטטורים בידם. תביעה לשתי מדינות נישאת בגאון מפיהם במדינת ישראל ומדינה דו-לאומית, כשלב בדרך לחיסול המדינה היהודית, מושמעת בקול רם בביקורם בחוצות טריפולי.
הניגודיות בין ד"ר טיבי הנעים, המחויט והמחוייך באולפן הטלוויזיה הישראלית ומר אחמד עוטה הכאפייה והצווחני בלוב, עשויה להזכיר לרבים את הדואליות האישית, או הסכיזופרנית, אשר היטיב לתארה רוברט לואיס סטיבנסון בספרו המונומנטלי אודות ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. אלא שבמקרה של טיבי נראה כי אין מדובר בפיצול אישיות, כי אם בהונאה טקטית של הציבור הישראלי, הנעשית במודע ובכוונת מכוון.
