כשישראל תהפוך לאפיזודה חולפת

מי שעיניים לו בראשו ושכל ישר בקודקודו חייב לקחת בחשבון שמדינת-ישראל יכולה, חלילה וחס, להיות אפיזודה חולפת בחיי העם היהודי. נכון, עשינו את הלא ייאמן - התקבצנו לכאן בשאריות כוחותינו, נלחמנו, נאחזנו בקרקע הארץ, ייבשנו ביצות, סללנו כבישים, ושוב נלחמנו, החיינו את השפה העברית, בנינו מערכות שלטון, אוניברסיטות, ועוד מלחמה, בתי משפט מעולים, כתבנו ספרים, ועוד מלחמה ועוד מלחמה, בנינו כלכלה לתפארת, תרמנו למדע העולמי - בתוך כל הדברים היפים האלה, התפוררנו מבחינה חברתית הלוך והתפורר עד שנוצרו מכל הפירורים שני גושים.

הגוש היפה והשונא

הגוש האחד הוא כל האנשים היפים, הנאורים, הליברלים, המערביים, המתקדמים, שוחרי השלום והצדק שראו את השלום, בין היהודים לבין הערבים על פיסת אדמה זו, ממש בהישג יד ואיך הגוש השני מתעקש להחמיץ אותו. הם טיפחו אפוא שנאה עזה אליהם, נלחמו בהם כאריות באופן חוקי כפי שהם פירשו את החוק, התירו חרצובות לשונם, הוציאו דיבת הארץ רעה לכל קצווי תבל, הבאישו את ריחה, הביאו עליה חרמות ונידויים וקראו למדינות העולם להכניע את המדינה ולאלץ אותה לקבל את השלום הנהדר המוצע לה שהיא בכוחניותה המתנשאת, מסרבת לקבל.

הגוש הכובש והצודק

הגוש השני מתואר בפי הגוש הראשון כגוף משיחי, הזוי, סהרורי, ארור, קלגסי, גזעני, חשוך, נבל, כובש אכזר, מתנחל על אדמה לא לו, טועה ומטעה ומוליך את העם היהודי אל עברי פי פחת. אלא שבעיני עצמו הגוש הזה מחזיק בצדקת הדרך שאין נכונה ממנה, יודע בבטחה שאין עם מי לדבר על שלום, שבעיני הערבים כל מילימטר רבוע על האדמה הזאת כבוש, ששום פשרה לא תיתכן לפני שתתחולל הכרעה מלחמתית חד-משמעית בין היהודים לערבים, שהיהדות הינה ההצדקה היחידה להקמת מדינת-ישראל ואין לשום ישראל תקומה על הארץ הזאת בלא היהדות, שכל יום ויום הוא בסימן של להיות או לחדול, שאנחנו הולכים לקראת ניצחון או תבוסה. שאין חלופה אחרת.