לפני כשנתיים וחצי, כאשר טילי קסאם נורו לעבר שדרות כמעט מדי יום, התאספנו חבורת אנשים משדרות וסביבתה, במטרה לשמוע ולהשמיע "קול אחר". מתוסכלים מן האוטומטיות של התגובה האלימה של שני הצדדים, שרק גררה את התגובה האלימה הבאה, ניסינו לקדם פתרון אחר. יצרנו קשר עם אנשים מרצועת עזה, שוחחנו עימם בטלפון, ושיתפנו אלה את אלה במציאות החיים משני עברי הגבול.
בשיחות עלה הפחד והאיום המתמיד מפני טילי הקסאם מכאן, והאימה מפני תקיפות צה"ל, כמו-גם המצוקה, האבטלה והשלכות המצור, משם. על אף הקרבה הגיאוגרפית, מרחק קילומטרים ספורים מביתנו, הצטיירו שני עולמות שונים בתכלית. עם זאת, השיחות גם גרמו לנו לתחושת קרבה ושותפות גורל. הם ואנחנו היינו כלואים בתוך מעגל של אלימות ושפיכות הדמים. הם ואנחנו ראינו בסבל שלנו תוצאה של אוזלת יד של מנהיגים, וסברנו כי הפתרון היחידי הינו הידברות והגעה להסכם.
הפסקת האש שבה זכינו לרגיעה יחסית, לאחר כשנה - הוחמצה כליל, משום שלא נוצלה על-ידי שני הצדדים לחתירה למשא-ומתן ולהשגת הסכם הבנות ארוך טווח. לאחר מכן פרצה המלחמה בעזה, והביאה עימה הרג, הרס ואימה, במימדים חסרי-תקדים. המצור על רצועת עזה נמשך זו השנה הרביעית, והשפעותיו המצטברות מביאות למצוקה וסבל שקשה להעלות על הדעת. בתל אביב בוודאי שמעו על המצור, אולם כאן, בדרום, רואים את העלטה שנופלת על הרצועה בשעות הלילה, ושומעים את רעש מטוסי הקרב לפנות בוקר. מדי כמה ימים גם שומעים קולות ירי ופגזים. אנו ממשיכים להיפגש, אולם ה"קול האחר" של חברינו בעזה הולך ונחלש, והייאוש תופס אחיזה. עזה נמחקה מהכותרות ומהתודעה, ומעטים בלבד מגלים אכפתיות לגורלם של מיליון וחצי בני אדם. בעוד אנו נהנים בשנה האחרונה משקט יחסי באזורנו, לא כך שכנינו בעזה. במרחק של דקות ספורות מביתנו,
אנשים חיים בתנאים בלתי-אנושיים, בכלא הגדול ביותר בעולם.
למצור המתמשך שישראל הטילה על עזה אין שום הצדקה ביטחונית. ההיפך הוא הנכון: המצור רק פוגע בביטחון ישראל, מפני שהוא מעמיק את האיבה והשנאה של תושבי עזה לישראל, ומעודד מעשי נקם וטרור. זוהי חבית חומר נפץ, שהייאוש, התסכול והזעם יכולים להבעירה בכל עת. האזרחים הפשוטים הם הסובלים מהמצב, בעוד הקיצוניים ניזונים ממנו ומתחזקים מדי יום.
במציאות הנוכחית, מעגל האלימות הבא באזורנו הינו רק עניין של זמן, והוא יהפוך פעם נוספת את חיינו וחייהם לסיוט.
המצור גורם נזק וסבל בלתי-מתקבל על הדעת למיליון וחצי בני אדם. אין, ולא יכולה להיות, שום הצדקה לענישה קולקטיבית כזו. המצור מונע מהתושבים צרכי קיום בסיסיים - החל מסוגי מזון רבים וחיוניים לבני כל הגילים, מתינוקות ועד זקנים, ועד לתרופות ולמכשור רפואי, שחסרונם פוגע קשות בבריאות האזרחים, ובמקרים רבים גורם למותם של חולים ופצועים. המצור גם פוגע קשות בתשתיות ובאספקת שירותים לאוכלוסיה - מאספקת דלק לתחבורה, לייצור חשמל ולהפקת מים, ועד לאספקת אספלט לכבישים ומלט וברזל לבנייה, כולל בנייה לשיקום המבנים הרבים שנהרסו ב"
עופרת יצוקה" ובפעולות צבאיות אחרות.
המצור הוא מסוכן ולא מוסרי! אנו קוראים לפעול להסרת המצור מעזה, ויצירת הזדמנות לחיים של כבוד לשכנינו ולנו.
