'בני-ישראל' היו מכונים בפי שכניהם "שאנוואר טליס" (Shanvar Telis) , כלומר "אנשי השמן של היום השביעי", דבר המציין את שמירת השבת האופיינית להם, והן את מלאכת עצירת השמן (שומשום), שהייתה עיסוקם הראשי במשך דורות רבים.
עדת "בני-ישראל" הייתה מאז ומעולם, הגדולה בשלוש העדות היהודיות שבהודו. במשך דורות רבים חיו בני העדה כגוף נבדל ביישובים כפריים במחוז קולאבה שבמדינת מאהרשטרה, לא פעם באזורים נידחים. כמה מהם עסקו בעבודת אדמה וברוכלות והיו נגרים מומחים, אך עיסוקם המסורתי של מרביתם היה עצירת שמן. בגלל פיזורם של "בני-ישראל" בין כפרים רבים, היו חיי הקהילה שלהם מוגבלים למדי, והתפילה וכמותה הטקסים היהודים, נערכו בין כותלי הבית.
כמעט ואין תיעוד בכתב על הקהילה, קודם לתקופה הבריטית, כך שהידוע על תולדותיהם מועט.
שיעור המתגייסים של בני העדה ל"יחידות ההודיות" של החברה, היה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיה. העדה נתגלתה במאה ה-18, על-ידי דוד רחבי, יהודי מקוצ'ין, שהיה הסוחר הראשי של "חברת הודו המזרחית במלאבאר".
בשנת 1796 הוקם בית הכנסת הראשון של הקהילה - "שער הרחמים". מפעלו של סמאג'י האסאג'י, קצין בריטי מבני העדה, שנתוודע בעת שירותו אל יהודי קוצ'ין ושמע מהם על מוסד בית הכנסת.
שמה של הקהילה המיוחדת התפרסם במלבאר שבדרום הודו, ובשנת 1826 יצאה קבוצה של מורים יהודים מקהילת קוצ'ין, כדי ללמד את "בני-ישראל" את מנהגיהם של כלל ישראל. מעתה ואילך, ההנהגה הדתית של הקהילה הייתה בידי יהודים שלא מבני העדה, לרוב מקוצ'ין וגם מתימן.
המפליא בסיפור הוא, שבמשך יותר ממאה שנים, השקיעו המיסיונרים מאמצי ענק להעביר את בני הכת על דתם, אך הם לא נשאו כמעט פרי. נהפוך הוא, תעמולתם של המיסיונרים, שקירבו אותם אל התנ"ך, כדי לנצרם, החטיאה את מטרתם וסייעה להתעוררותם הדתית.
בעוד המיסיונרים מנסים לנצר את בני העדה, הגיעה, בשנת 1833, קבוצת מורים נוספת, שלימדה אותם את מצוות הדת וכן קרוא וכתוב בעברית. עד מהירה הודפסו בהודו על-ידי 'בני-ישראל' מהדורות חדשות של סידור התפילה הספרדי, בצירוף תרגום ללשון מאהרטי. הדמות המוכרת ביותר מבין המורים היה שלמה סאלם שוראבי, יהודי איש קוצ'ין (שאבותיו הגיעו מתימן), שהיה למורה העדה האהוד וייסד ארבעה בתי כנסת. עד סוף המאה ה-19 הוקמו תשעה בתי כנסת נוספים בכפרים, שהייתה בהם קהילה גדולה יחסית של "בני-ישראל". בתי הכנסת הפכו למרכז חשוב בחיי הדת והקהילה. בהיעדר רב מוסמך ניהל את התפילה חזן - על-פי רוב יהודי מקוצ'ין או בגדדי - והוא שימש גם שוחט, מוהל וסופר הקהילה. עם הזמן, רבים מבני העדה, קנו ידע בשפות ובנושאים חילוניים.
בשנת 1875 נוסד בבומביי בית ספר עברי-מאהרטי מעולה, עבור בני העדה. בית ספר שהיה סגור בשבתות ובמועדי ישראל. משורות העדה יצאו בעלי מקצוע.
'בני-ישראל, בדומה למיעוטים אחרים בהודו, עלו בסולם החברתי, בזכות קשרים עם השלטון הבריטי. לשם כך הם למדו אנגלית, עבדו במקצועות הקשורים לשלטון (רכבת, דואר, מנגנון ממשלתי) והתקדמו באמצעות ההשכלה. אחד הערוצים המובהקים לניידות חברתית היה הצבא, שבו זכו בני העדה לדרגות הגבוהות ביותר (מייג'ור) שהוענקו לילידי הודו, עד 1918. מכיוון שהם היו מבוקשים למשרות בשירות הציבורי הבריטי, קיבלו משרות ממשלתיות רבות, שחלקן היו קשורות בישיבת קבע או בהצבה זמנית במקומות מרוחקים ממרכזי העדה. כך קרה, שבמהלך המאה ה-19 התיישבו משפחות מבני העדה בפונה, באחמדבאד, בקראצ'י, בדלהי ובערים נוספות.
אחרי 1948 החלו רבים לעלות למדינת ישראל. להתעוררותה של תנועת העלייה חברו רגש הזדהות יהודית, אידיאליזם ציוני (נציג מ'בני-ישראל' זומן לקונגרס הציוני הראשון) והחשש לעתידם הכלכלי בהודו העצמאית. תחילה היגרו תושבי הערים ורק בשלהי שנות ה-60, לאחר מלחמת ששת הימים, כששמעה של ישראל הגיע גם אל מקומות נידחים, החלה הגירה בממדים גדולים מן הכפרים; הגירה שהתעצמה בשנות ה-70. מאז ועד היום עומד מספרם הכולל של "בני-ישראל" בהודו - רובם ככולם תושבי מרכזים עירוניים - על ארבעת אלפים נפש בקירוב. בישראל נאמד מספר בני העדה בכ-40,000 נפש, מרביתם בערי פיתוח.
לא מעטים מבני העדה, בפרט אלו שנולדו בארץ, התערו בחברה הישראלית וכיום נפוצים יותר ויותר נישואים בין עדתיים.
במרכזים של בני העדה, כמו דימונה או רמלה, משמרים בני העדה את התרבות ההודית במאכלים, בסרטים, במוזיקה ובריקודים.
בריכוזים של בני העדה בארץ קיימים ארגונים חברתיים, שהם בבחינת חוליה מקשרת לבני העדה עם תרבותה ומורשתה של הודו. שלא כמו קהילות אחרות, "בני ישראל", למרות התרכזותם בערים, עולמם של "בני-ישראל" הוא עולם מופנם, לא מוכר, שאיננו פונה אל הציבור הישראלי.
כיום קיימים בארץ עשרות בתי כנסת ליהדות הודו בדימונה, ירוחם, באר שבע, אשדוד, רמלה, לוד ועוד, המשמרים את נוסח התפילה ולזה עוזר אף המפעל האדיר להדפסת סידורי תפילה בנוסח העדה.
