זכורני כיצד יושב-ראש האופוזיציה,
ציפי לבני, גינתה את
בנימין נתניהו זמן לא רב לאחר היבחרו לראשות הממשלה, כאשר, לכאורה, יחסינו עם ארה"ב ואירופה החלו להתדרדר. מדיניותו של ראש הממשלה מקלקלת את מעמדנו, ביקרה, ומבלי משים חשפה את יסוד תפישת-עולמה, שלה ושל חלקים מסוימים בשמאל הציוני מימים ימימה.
ראשית נאמר, שלאור העובדות, ובניגוד לדבריה של לבני, קשה להאמין שמעמדה של ישראל קשור במעשיה במציאות. ראש הממשלה לשעבר,
אריאל שרון, הבטיח שאם נתנתק והעזתים ימשיכו לתקוף, "עזה תרעד והעולם יבין", אך גם לאחר ההינתקות, גם לאחר שנים של הבלגה, התברר שכל האשראי שצברנו במשך אותה תקופה ארוכה של פייסנות קיצונית, הִתרגם לבערך יומיים של חסד בתחילת "
עופרת יצוקה", שלאחריהם חזרנו לשמוע את הפזמון המוכר על היותנו פושעי מלחמה, כובשים אכזריים וכולי.
עוד נציין, שנושא החרם האקדמי על ישראל עלה לכותרות לראשונה לא בימי "חומת מגן", גם לא בימי מלחמת לבנון השנייה, אלא דווקא בעיצומה של הנסיגה החד-צדדית מעזה.
ובכל זאת, נרשה ללבני את הקישור המוטל בספק בין ישראל ומעשיה בשטח לבין מעמדה בעולם. גם אם, אפוא, מדיניותה הפחות-שמאלנית של ישראל בהווה הינה הרסנית עבור תדמיתנו בין האומות, היכן כאן הביקורת?
מאידך-גיסא, גם אם ציפי לבני מסוגלת, וסביר מאוד שהיא יכולה, לשפר את מעמדה של ישראל פלאים, פשוט על-ידי מילוי רצונם של הפלשתינים ואוהדיהם בעולם, האם ראוי שזה ייאמר לזכותה? האם לבני, שרצה לראשות הממשלה בין השאר תחת הסיסמה "הסברה מנצחת", סבורה ששיפור תדמיתה של ישראל נעשה על-ידי התאמת המדיניות הישראלית לדעת הקהל העולמית? ואילו חלקנו לתומנו סברנו שכל משמעותה ותכליתה של ההסברה היא להפך: התאמת דעת הקהל העולמית למדיניות שהעם הישראלי בחר באורח דמוקרטי. ודאי, זה קשה יותר. ודאי, קל הרבה יותר למכור את ריבונותה של ישראל בעבור נזיד עדשים בדמות טפיחה ידידותית-לכאורה על השכם, אבל אז למעשה שכחנו למען מה הקמנו מדינה: האם כדי להיות עצמאיים או כדי להיות אהובים?
אין להתעלם מהמצב המדיני והתודעתי הבינלאומי, אך הכרחי שנכיר בעובדה הברורה לכולם חוץ מאיתנו: המצב הזה איננו קבוע. כמעט כל השחקנים המדיניים יודעים להשתמש בתעמולה, בכריתת בריתות, בהפעלת לחץ, בריכוז משאבים, בהרתעה ותגמול כדי לתמרן לעבר מטרותיהם ולהגשים את רצונם. רק אנחנו, קובעים מלכתחילה את המדיניות בהתאם למצב המדיני והתודעתי הקיים, כפי שלבני למשל מבקשת לעשות, ואף רואה בכך "חוכמה מדינית" ו"הסברה".
מצער להודות - אין קבוצה שהוכיחה זאת יותר מהפלשתינים, שהתחנכו היטב אצל פטרוניהם הסובייטים ולמדו כיצד לתמרן, ללחוץ, לאיים, להשמיץ, להתפרסם ולהטעות כדי להתקדם מדינית. והיום קשה לחשוב על קבוצה אחרת שזוכה ליותר תשומת לב, אהדה, התחשבות בדרישותיה המוגזמות וכבוד לרגשותיה, ביחס לגודלה הקטן, לחוסר חשיבותה לעולם, לחולשתה הצבאית והכלכלית, למעמדה המוסרי הנחות בעליל ולעוינותה העקבית למערב.
את המצב המדיני יש להתאים ככל האפשר למטרות הלאומיות שנקבעו, ואין לקבוע את המטרות הלאומיות בצניעות ובהכנעה בהתאם למצב המדיני הקיים. את דעת הקהל העולמית, יש להטות לטובת המדיניות שנבחרה באורח דמוקרטי על-ידי הריבון בארץ ישראל שהוא עם ישראל, ואין לעצב מדיניות בהתאם לדעת הקהל העולמית ובהתעלם מהרצון הריבוני היהודי.
באנו לכאן כדי לחיות בכבוד ובחירות, גם אם בחוסר פופולריות - ולא כדי להירצח ולהשתעבד, גם אם בפופולריות רבה.
