|
|
באויבים מטפלים כמו באויבים [צילום: AP]
|
|
|
|
|
תראו באיזה עולם נהדר אנחנו חיים. לספרד, בלגיה, שבדיה, יוון, צרפת, האיחוד האירופי, האו"ם - לכולם אין שום צרות ובעיות. כולם פנויים לזמן את שגרירי ישראל ולפרסם הודעות של גינוי והלם. כולם הספיקו לבחון את פרטי האירועים שהתרחשו רק לפני כמחצית היממה בלב ים להגיע למסקנה שחייבים לחקור את שאירע (וזה אחרי שכבר קבעו שישראל אשמה).
מעניין מה קורה לזריזות המופלאה הזו, כאשר ישראלים נרצחים. כאשר חיילי צה"ל נחטפים. כאשר שדרות סופגת טילים במשך שלוש, ארבע, חמש, שש ושבע שנים. כאשר בתי כנסת נהרסים והופכים לבסיסי שיגור. בקיצור: כאשר יהודים הם הקורבנות ולא המתגוננים.
זה כעת שם המשחק וצריך להגיד אותו בגלוי. אני מאוד לא אוהב את השימוש הנפוץ במילה "אנטישמיות" ואת הזילות שלה. אפשר סתם לא לאהוב את השירים שלנו באירוויזיון, אפשר סתם לשרוק בוז לשחקן כדורגל ישראלי, אפשר סתם למתוח ביקורת על ישראל. זה לגיטימי בהחלט ולא כל אירוע כזה נובע מאנטישמיות. אך כאשר מפלים לרעה את ישראל בצורה בוטה וללא כל הצדקה - מותר לומר שהשנאה הישנה שוב מפעפעת. אולי בתת-הכרה, אבל מפעפעת ושולחת ארס.
חשוב מאוד לומר, שהפעם שיחקנו לידיהם של שונאינו. אני לא מתכוון לרגע לפעולה המוצדקת של חיל הים ולשימוש בכוח. מי שמכיר את צה"ל יודע, שקרוב לוודאי שהשימוש הזה נעשה רק כשלא הייתה ברירה (ונמאס כבר לראות חיילים שלנו נפגעים ואף נהרגים משום שהם חוששים לירות). אני מדבר על האימפוטנטיות של ההסברה שלנו.
כבר כתבתי כאן הבוקר, שאי-אפשר להבין מדוע ישראל נאלמה למשך חמש שעות קריטיות ולא אמרה מילה. מה היה קורה אילו דובר צה"ל היה מודיע בזמן אמת: כוחותינו החלו להשתלט על הספינות, הם נתקלים בהתנגדות ומגינים על עצמם. ואז לעדכן: אש נפתחה על חיילינו והם יורים לעבר מקורות הירי. במה זה היה פוגע במבצע או בבטחון המדינה?
אז עכשיו, כמעט 12 שעות אחרי האירוע, אנחנו מסבירים. ואולי גם נַראה קצת סרטים. זה מעט מדי ומאוחר מדי. שוב-ושוב אנחנו נופלים באותה נקודה: ביכולת להסביר לעולם עד כמה אנחנו צודקים. זה כל-כך מרגיז, עד שללב מתגנבת המחשבה המופרעת, שמא אפילו בירושלים ובקריה לא לגמרי בטוחים שאנחנו צודקים. אני לא מאמין שחושבים שם כך; אז למה לעזאזל זה נראה כך?
מכל מקום, הקו שלנו כעת צריך להיות חד-משמעי: אנחנו נלחמים בטרור בכל מקום ונילחם בו בכל מקום. אנחנו מגינים על חיי חיילינו ואזרחינו בכל האמצעים ונמשיך לעשות זאת. הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לפגוע באזרחים חפים מפשע. אבל מי שמתיישב על סיפונה של אונייה שכל מטרתה לסייע לארגון טרור (ולו בעקיפין), שמתעלם מכל האזהרות, שדוחה את כל ההצעות החילופיות, שפוגע בחיילינו - ישלם את המחיר.
לפני כמעט 40 שנה, כאשר ישראל הפילה מטוס נוסעים לובי שחדר לאזור צבאי בחצי-האי סיני, ספגנו גינויים מכל עבר. אפרים קישון כתב אז מאמר, חצי-הומוריסטי וחצי-רציני, על העיתונות הבינלאומית השופכת את דמה של ישראל. אך בסוף קורה משהו חסר-תקדים: הישראלי יורד מעל מכונת הדפוס/העינויים והולך הביתה - כי הפעם יש לו בית.
באותה פרשה כתב קישון עוד מאמר, הפעם רציני לגמרי, בו אמר שישראל צריכה להגיד לעולם בצורה הכי ברורה: כל עוד נמשך מצב המלחמה, ומטוס של מדינת אויב יחדור לשמים שלנו ולא יציית ולא ינחת - נוריד אותו. "צער אנושי - כן; התנצלות - בשום אופן", סיכם אז.
המילים הללו והגישה הזו נכונות לחלוטין גם כעת. אנחנו במצב מלחמה עם חמאסטאן, ישות שחרתה על דגלה מטרה אחת ויחידה: להשמיד את ישראל (נא עיינו באמנת החמאס). כל מי שמנסה להגיע לשטחה של ישות זאת בלא הסכמתה של ישראל, הוא אויב. ובאויבים מטפלים כמו באויבים, ולא משנה בכלל מה הם לובשים ובמה הם חמושים.
