מרמרה, מרמרה, מרמרה

מרמרה, או מרמרה, או מרמרה,
ירח שולח מבט,
מאיר את דרכך, או מרמרה -
בים כאן מפליג המשט.

היה ים סוער, המסוק חג מעל,
שני אקדחים היו השלל,
אך אהוד מכל העניין קצת נבהל -
ואזרחי העולם נפלו חלל.

מרמרה, או מרמרה, או מרמרה,
ירח שולח מבט,
עצוב ודומע הוא, מרמרה -
אם בים לא יפליג עוד משט.

ב''שלוש אחר חצות'' המסוק הנחית,
ואחריו הגיחו ספינות המשחית.
וגבי הוסיף: "מעליש, נסתדר,
על המצור לעולם לא נוותר".

מרמרה, או מרמרה, או מרמרה,
המסוק נשקף מן ענן,
הוא מביא אלייך, או מרמרה,
את בשורת המוות לכאן.

הייתה זאת מציאות מאוד עצובה,
עת עוד פצוע לבית-חולים הובא,
אך גם בעת שהוא בלי הכרה,
מקהלת מאמיני השלום המשיכה וזימרה:

מרמרה, או מרמרה, או מרמרה,
אלוה שולח דברו,
מנעי קולך מבכי, מרמרה -
שברך יהיה לעם ישראל שברו.

משט השלום הגיע לסוף
ספינות עם ג'מעה נושאות גופות אל החוף,
ואז אל מרמרה כל איש הסתער
וזמר עצוב כה זימר:

מרמרה, או מרמרה, או מרמרה,
השחר עלה אך נשאר אפל.
זו הייתה שעתך היפה, מרמרה -
שעתה הכעורה של מדינת ישראל.