אם (עדיין) תרצו אין זו אגדה

ב"ועידת השלום" שלאחר מלחמת העולם הראשונה נקבע הסדר העולמי החדש, במידה רבה על-פי גישתו של נשיא ארה"ב דאז, וודרו ווילסון, שגילתה אהדה לעמים הקטנים. לאור התרומה היהודית לניצחונן של מדינות ההסכמה, במיוחד בזירת ארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בגדודים העבריים ובמחתרת ניל"י; ולאחר שניתנה ליהודים "הצהרת בלפור" המפורסמת; ובהתחשב במצבם הטראגי הידוע לכל – היה זה אך טבעי וראוי לתבוע שם ואז את מדינתנו, באותו מעמד שבו עמים רבים אחרים קיבלו מדינה משלהם. כשנציג התנועה הציונית בוועידה, חיים ויצמן, נשאל לאחריה מדוע לא עשה בדיוק את זאת, השיב: "ממילא היו מסרבים לי"...

גישתו נעשתה אופיינית להתנהלות התנועה הציונית מאז ואילך. גם לנוכח בגידה בריטית בציונות, שהלכה והחריפה, נציגי היהודים לא טרחו לקבול, למחות, ללחוץ או לדרוש, ודאי שלא לאיים, שהרי "היהודים הינם חסרי אונים והבריטים יעשו כרצונם". מתוך אינרציה עיוורת ופסיביות מדינית, נותרה האוריינטציה הבריטית בקרב קברניטי הציונות יציבה על-אף הספרים הלבנים, המדיניות האנטישמית, האפליה לטובת הערבים והבגידה בכתב המנדט. מה שכן השתנה אצל המנהיגים הציוניים, היה פתיחתם בנסיגה הרסנית ממטרות תנועתם, על-ידי פרשנותן ביצירתיות מאולצת עד כדי ריקון שלהן ממשמעות מעשית. חיים ויצמן ודוד בן-גוריון העידו שניהם בפני "ועדת פיל" שרוב יהודִי ומדינה יהודית עצמאית הם מטרות רחוקות וערטילאיות מבחינת הציונות, אם בכלל, ושהם בהחלט מעוניינים בפטרונות בריטית להם, לילדיהם וגם לילדי נכדיהם. זאת עשו לא בימי "הצהרת בלפור" החגיגיים, כאשר בריטניה נתפסה כידידתנו המיטיבה, אלא בשנת 1937, לאחר שני ספרים לבנים, ושנתיים בלבד לפני פרסום הספר הלבן השלישי ושואת העם היהודי.

וכך אפוא, במקום להתאים את המצב המדיני למטרות הלאומיות שנקבעו, המטרות הלאומיות נקבעו בצניעות ובהשלמה עם המציאות המדינית הקיימת.

יש אירוניה בכך שבימינו, גישה תבוסתנית זו זכתה לכינוי "התהליך המדיני". מי שתובעים כניעה מוחלטת למצב המדיני בהווה – לדרישות הפלשתינים, לתביעות שכנותינו ולעמדות ארה"ב והעולם – ניכסו לעצמם דימוי של דינמיות ושל אקטיביזם. ואילו מי שמואשם בקפיאה על השמרים ובחוסר מעש הוא דווקא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמשתדל לתמרן בין הגורמים והלחצים השונים על-מנת להגשים במידת האפשר את הרצון הריבוני היהודי, ובכך מפגין לפחות מידה מה של מדינאות, בהחלט בהשוואה למבקריו.

אלא שגם אצל נתניהו ניכרת השלמה פסיבית עם המצב, שכן שיא שאפתנותו מסתכמת בניסיון למתן, לפייס ולעכב. לצורך הגשמתם של אלה, הכרה טקטית ובלתי כנה במדינה פלשתינית היא אכן מהלך מועיל. אך לשם השגת מטרה ראויה יותר, ארוכת טווח יותר, אשר לה למעשה מחויב נתניהו מתוקף משנתן של מפלגתו ושל תנועתו, זוהי למעשה נסיגה משמעותית ואולי בלתי הפיכה. שהרי המטרה הראויה היא הגשמת הריבונות היהודית בארץ ישראל המערבית כולה; הגשמת מדינה יהודית שאינה סתם מרכז רוחני, או נחמה ליהודי אמריקה, או יעד לחופשת הקיץ, או מקלט לעת צרה – אלא מדינה שהיא ביתו המפואר של עם ישראל, המאכלסת ומכלכלת את מרבית היהודים, ואת ילדיהם ואת ילדי ילדיהם לדורי דורות – בכבוד ובבטחה, בהדר ובגדוּלה – בארץ אבותיהם.

מטרה טבעית וצודקת זו נחשבת בעיני רבים ל"טירוף". אלה עומדים בהכנעה, כגמדים, בצל ה"ענקים האימתניים" שסביבנו ובעולם, כאילו לא הייתה ישראל מעצמה אזורית שבכוחה להכריע צבאות ולהפיל ממשלות. כאילו לא הייתה ממלכת ירדן חייבת את עצם קיומה למדינת ישראל. כאילו לא היה שלטונו הדיקטטורי של שליט סוריה נתון לחסדי צה"ל. כאילו לא היו מעמדו וביטחונו של אבו-מאזן תלויים במדינתנו. כאילו שלטון "חמאס" בעזה אינו עומד עדיין על-כנו רק בחסות האיפוק של ישראל בהפעלת כוחה הצבאי. כאילו לא היו היהודים עם מוכשר, בעל עמדות מפתח ומידת השפעה בלתי פורפורציונלית במקומות רבים בעולם, וכאילו מעולם לא עבר המערב מהפכות רעיוניות בזכות קבוצות מוכשרות ונחושות שעשו תעמולה נמרצת למען מטרותיהן.

כשם שהייתה זו גדולתו של הרצל שהגשים מדינאות עוד בטרם מדינה, זוהי בושתנו שלנו שאנו מקיימים מדינה ללא מדינאות. כיצד עתה, כשיש לנו מדינה משגשגת עם צבא מנצח והצלחות כמעט ניסיות בעברנו, איננו מצליחים לראות בעצמנו את מה שהרצל ראה בנו עוד כשהיינו מפוצלים, מושפלים וחסרי אונים?

דומה שהתבוסתנות נוחה למי שאינו מודע למחירה. כשם שקל היה ליהודים רבים לבטל את הרצל כבלתי רלוונטי, ואת עצמם כבלתי מוכשרים למשימה, משום שלא הבינו שמשמעותה של כל חלופה אחרת הינה שואה, כך קל היום לראות כהכרח המציאות את הוויתור על אדמות מולדת, ולדחות כל פתרון אחר כ"בלתי אפשרי", למי שאינם רואים בכך את סופנו הביטחוני, המדיני והרוחני. בצל הגרדום הם ודאי יבחנו מחדש את גבולות האפשר.

אך לא השאננות בלבד מסבירה את תופעת ההתבטלות העצמית הישראלית בפני שכנותיה, יריביה ובעלי בריתה. שהרי חסידי הנסיגה אינם סתם משלימים עם "אי-היתכנותה" של ארץ ישראל השלמה לנוכח עמדותיהם של אלה. הם אכן בכנות השתכנעו שישראל הגובלת בירדן הינה ביטוי לחמדנות ולחזירות, כפי שנערה אנורקטית מאמינה בכל לב כי גזרתה החולנית היא אסתטית, ומה שבריא וטבעי בעיני כל האחרים הוא שמן ודוחה. את שורשיה של תופעה בלתי נורמלית זו נמצא בהיסטוריה הבלתי נורמלית של אלפיים שנות גלות, חוסר אונות, נחיתות לאומית ואלם מדיני.

אופיים הבעייתי של היהודים לא נעלם מעינו של הרצל. על כן הוא הפציר באחיו אז, כפי שראוי כי נשנן היום, בתקיפוּת ובאמונה מוחלטת ובריכוז כל כוחות הנפש, בחמדנות ובחוצפה וללא כל בושה על תשוקתנו הנורמלית לגדוּלה, כשמולדתנו הנצחית בליבנו וילדי נכדינו במחשבתנו: א ם ת ר צ ו , א י ן ז ו א ג ד ה!