קרב אבוד מראש

הפתגם המוכר אומר: "חכם לא ייפול לבור שפיקח ידע לצאת ממנו". כמה פיקחות עוד נותרה בארסנל של בנימין נתניהו? בעידן הנוכחי' לאחר אירועי "המרמרה ובנותיה" ולאחר תשלום מס השפתיים, תעמולה איומים וגינויים "מאופק לאופק", לאחר הגט הכואב מטורקיה ולאחר התגבשות והתחזקות הדרישה לוועדת חקירה בינלאומית, אני מנסה קצת חשיבה שקולה, ואולי סוג של מאזן ביניים?

עובדה מוסכמת: יצאנו "בשן ועין" תעמולתי. הפסדנו בשדה הקרב של יחסי הציבור! מהיותנו ממוקמים כאן ובתנאי קיומנו, זה המחיר שעלינו לשלם! עם כל "הרעש והצלצולים" של תקשורתנו, מומחינו, שרינו, ח"כינו, אלופינו ויחצ"נינו, בתנאים שאנו פועלים זהו קרב אבוד מראש, שעלותו לא תצדיק לעולם את תועלתו המפוקפקת. הבעיה אינה בחוסר ההסברה הנקודתית, אלא בחוסר מדיניות פעילה ומתמשכת.

חשפנו לעצמנו ולעולם שממשלתנו וצבאנו מתקשים לתפקד בתבונה הנחוצה, גם כאשר המשבר המתפתח ידוע מראש, הם מוצאים עצמם מופתעים.

בהגדרת המטרות המדיניות הבהרנו את נחישותנו. הבהרנו שמיצינו עד תום את נכונותנו לוויתורים. שילמנו בוויתור על נכס חשוב - יחסינו עם הטורקים.

האם ממשלת ישראל פועלת מתוך אסטרטגיה מדינית מתוכננת? האם ישראל מתקשחת, נסוגה, מתכנסת ומתחככת במתכוון? אולי רק למשך מחצית קדנציה? כדי לפרוץ במחצית השנייה של הקדנציה בתוכנית מדינית, בתנאי פתיחה יותר נוחים? הלוואי שזה היה נכון. כל עוד ראש הממשלה לא יצא לעם ולא ידבר אליו, אפשר רק לקוות. ראש הממשלה מעדיף לשתוק! נקווה שיש לכך סיבות לאומיות ראויות.

ממקום מושבי, נראה שהאסטרטגיה היחידה של הממשלה היא הקשיחות והנחישות: לצורך הנמכת הציפיות מצד כולם, בחינת "עשיתם מאיתנו סמרטוט! סחטתם אותנו כבר, עד לטיפה האחרונה. אם תמשיכו לסחוט - ניקרע!". המשמעות הפוליטית של גישה כזאת, היא שנתניהו מקריב באצילות לאומית את עתידו הפוליטי, למען ראש הממשלה שיבוא אחריו.

עד עכשיו נתניהו נוקט טקטיקת תגובה מדינית. הוא אינו יוזם, הוא בעיקר מגיב ליוזמות נגדיות מקומיות של ארגונים אזרחיים (כביכול) ונופל למלכודות מתבקשות ולמכות מדיניות. זה מחיר הסיסמה: "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". הווה אומר: אני ממתין להם ושהם ייזמו לשם שינוי! ומסתבר שלהמתנה יש מחירים גבוהים מאוד. והיום על הפרק תשלום מחיר התמודדות עם הדרישה לוועדת החקירה הבינלאומית.

"הבעיה המרכזית" עם ועדה כזאת היא שזו תחשוף את אופן ניהול המשבר ותהליך קבלת ההחלטות של גיבוריו. ככל הנראה, הדרג המדיני, כשיטה, נמנע מלרדת לפרטים ולשאול "שאלות מיותרות" כדי להימלט מאחריות ממשית על התוצאות. "למה לא שאלת?" עדיף על "אם ידעת, למה אישרת?".

הבעיה של הצבא קשה יותר: הוא גרם להרג הרב הזה, ועל הלוחמים להוכיח שהיו "בסכנת חיים"! ואין ועדה שתוכל לקבל שהחשש מחטיפה מהווה עילה לסכנת חיים. על לוחמי השייטת רבץ משאו הכבד של החשש מחטיפה ומאירוע מיקוח. מבחינתם זה בגדר סכנת חיים, אבל לא מבחינת החוק היבש! כדי לשחרר את הלוחמים מהחקירה נדרש שיקום דרג פיקודי או מדיני שיודה שהלוחמים פועלים תחת פקודה בלתי חוקית בעליל: "סכנת חטיפה לגביהם, היא בגדר איום חיים" וגם אז, זה ייבחן במבחן הסבירות האנושית לציות להוראה כזאת! אין ועדה בינלאומית שתוכל לאמץ תפיסה כזאת!

עם כל הצער, אהוד ברק צודק בהתנגדות שלו לוועדת חקירה, כי אין לה אפשרות אובייקטיבית שלא להוציא את ישראל אשמה! אז צריך להיות אידיוט כדי לתת בידה גם את האפשרות לחשוף לרבים את קלון אופן קבלת ההחלטות של הדרגים. לכן התנגדות לוועדת חקירה היא החלופה הפחות גרועה שיש. החלטה כזאת, תצמצם את מרחב האפשרויות שיש לידידותינו לעזור לנו לצאת מהמילכוד. לכן צפויים לנו גינויים נוספים ואולי אפילו סנקציות מסוימות.

כך יוצא שישראל, קוריאה הצפונית ואירן נכנסות לאותה המשבצת של יריבות מוקצות שמטרידות את מנוחת העולם בכלל ומסכנות את האיזון העדין - מטרת המדינות העשירות.

אז כיצד מסרבים "בחוכמה" לכינון ועדת הבדיקה המתבקשת? אולי מודיעים שאנו מוכנים, אבל בתנאי שלפחות מחצית מחבריה יהיו אזרחים ממדינות שמתקיימות במצב פוליטי מדיני וחברתי הדומה לשלנו, והמחצית השנייה, יהיו אנשי צבא שיגיעו מצבאות הנלחמים לחימה פעילה נגד הטרור המוסלמי.

המדינות העוינות לנו

קורט "מתוק מעז" שנוצר מהמשבר, הוא אולי זה שאילצנו את טורקיה לבחור צד. טורקיה "באמצעותנו" מיצבה את עצמה כמדינה מוסלמית. היא איבדה "קלף חזק", את יכולת השפעתה על ישראל. ייתכן שמעכשיו טורקיה תתקשה להתמודד מול מצרים וערב הסעודית על הקשר עם המערב. יכולת ההשפעה על ישראל הופקדה בידיו של מובארק. טורקיה איבדה תירוץ טוב להצדקת התקרבותה הגוברת לאירן! ארדואן תמרן עצמו לעמדה בעייתית לטווח הארוך, הוא איבד כל השפעה ממשית על ישראל, המערב יבחן אותו החל מאירוע זה בחשדנות גוברת. גם הוא נפל לסוג של מלכודת שטמן לעצמו!

יחסינו עם טורקיה יתקררו בכל התחומים. עם שאר המדינות האלה, "במקרה הטוב", הם לא ישתפרו. ייווצר קיפאון בעיקר בינינו לפלשתינים, שהם יסרבו להשלים איתו לאורך זמן, ושלשבירתו יידרשו יוזמות חריגות כאלה ואחרות.

נכון לרגע זה, כולם קיבלו מסר ברור: ישראל שבה לשחק את "הבריון המשוגע" האזורי, ואת תפקיד "הילד המוכשר והשנוא על-ידי כל הכיתה". ישראל בוחנת במשבר הזה את חוזק התפרים של "שמלת השלום הצרה והלוחצת" שהיא הלבישה על עצמה "בתפירה של טלאים" מאז אוסלו.

המדינות האוהדות אותנו

כל עוד נמשיך וניכשל ביוזמות צבאיות שלנו, לא נספק הצלחות ונוסיף לסבך אותן בכורח לבחור בינינו לבין המדינות העוינות אותנו, הן כנראה ייאלצו להוסיף "להעלותנו עולה" על מזבח הגינויים והנזיפות המילוליות! זה מחיר מינימלי שהן מצפות מאיתנו לשלם להן, תמורת "חדלות הפירעון שלנו".

עובדתית הן מבינות את המילכוד הפוליטי הנוכחי בו מצוי ראש הממשלה, והן מבינות את היוזמות הצבאיות שאנו נוקטים בהן. הן מופתעות כל פעם מחדש מהכישלונות החוזרים של יוזמות אלה.

אובמה ה"טירון" מיצב את עצמו כמי שהחל ב"גלגול כדור השלג" של הפיכתנו לנטל, אלא שאם קיווה שתמורת זה יוכל להצביע על הישג של ויתור מהצד האירני, הוא יבין בסוף שהוויתור היחיד שיוציא - אם יוציא - הוא רק ויתור וירטואלי וזמני. מאחר שאת הסנקציות הממשיות נגדנו יש לשמור לשלב שבו יתגבש עם הפלשתינים הסכם בר-קיום שיחייב לאלץ את ישראל לוויתורים ממשיים, הרי יש להניח שכרגע לפחות, נשלם מחירים דיפלומטיים כבדים. אלא אם כן יגיעו למסקנה שנדרשת יוזמה להחלפתו של נתניהו, שמשמעותה הבאה להתפטרותו, לנפילת ממשלתו.

פוליטיקה פנימית

ברק בשלב הזה הוא "סוס מת" על לוח השחמט הזה. הוא יודע זאת והוא זקוק נואשות לברית פוליטית. האופציה הסבירה שנותרה בידיו היא קדימה. הבעיה שלו היא שציפי לבני "חיה בסרט" של "הפוליטיקה האחרת", שהוא אינו מאמין בה ואפילו בז לה. הסיכוי שנותר לו הוא אם יביא לציפי "נדוניה" בצורה של רוטציה או סגן ראש ממשלה עם זכות וטו וסמכויות ביצועיות. האם יצליח "לשכנע" את נתניהו?... היום כבר יש לכך סיכוי.

מזווית ההישרדות הפוליטית, נתניהו ממצב את עצמו כסוג של "דחליל פוליטי" שמתקשה לשלוט בממשלתו ולכן אין לצפות ממנו להיענות לצעדים מרחיקי-לכת. למשבר הראשון שהיה עם טורקיה אחראי הנשיא שמעון פרס. למשבר השני אחראי אביגדור ליברמן (וגם דני איילון). למשבר הגדול עם ברק אובמה אחראי אליהו ישי, ולפרשת ה"מרמרה" אחראי אהוד ברק. הדרך של נתניהו למצב את ממשלתו ולהשרידה, היא להפכה לסוג של נכה, שמסוגלת להחליט די הרבה איך לעשות די מעט, כדי לא להיכשל יותר מדי!

נתניהו אימץ את טקטיקת שרון וממעט לדבר, "כשאתה לא אומר דבר מן הסתם גם לא תפלוט שטויות"... מנהיג שלא מדבר אל עמו, הוא בחזקת אילם, שאינו יודע לשאול, שמנתק את עצמו. זה די עוזר לגלגל אחריות על מחדלים וכשלים לחברי ממשלה אחרים, אך בסוף יהיה לזה מחיר פוליטי. האם זאת דרך להנהיג עם ולנהל את המדינה בעת הזאת? בספטמבר הקרוב הקפאת הבנייה אמורה להפשיר, האם הוא יצליח לחצות את השבר הזה?

מכאן ועכשיו, ניתן לראות שהגברת לבני היא ה"מרוויחה" היחידה מהבורות הנכרים לפתחו, שנתניהו נופל לתוכם גם כשאינו יוזם מהלכים ממשיים.