בעבר יצא לפניהם שמם כישראלים היפים: אלה שהיו מוכנים לצאת באש ובמים להפגנות או לחוגי-בית כדי לשנות את פני המדינה. היום התהפך הגלגל בזווית של 180 מעלות. הם איבדו כל אידיאל ואת כל זמנם ומרצם הם משקיעים בטיפוח האני הפרטי שלהם, משוחרר ומוגשם.
רובם נמנים עם שכבת העילית, זו שמתגוררת בשכונות-פאר, ולמרות הביטחון הקיומי והשפע הכלכלי שאופף אותם, הם ב"דיכי" מוחלט: חשים חרדה מהולה בציניות לכל מה שמתרחש סביבם. הבריחה מן המציאות היא זו שמקילה על תחושות הייאוש שלהם.
ללא תקווה
הפסימיות הנוראה, של סופיות והעדר ביטחון, היא שמניעה אותם לחוש באסון גדול העלול להתרגש עליהם. בתחושה הזו יש ביטוי עמוק לסבל ולחשש שאין, למעשה, שום תקווה לעולם טוב יותר ושעם העולם הזה אין להם, בעצם, כוח לסבול ולהתמודד.
בריחתם הנרקיסיסטית היא באופייה א-פוליטית, של אי-מעורבות מוחלטת במה שקורה מסביבם. עולמם נתון כולו בדמדומים ובשקיעה של משבר עמוק; זהותם מפרפרת ואמונתם במנהיגות המסורתית מעורערת לחלוטין. כל מה שהם מחפשים הוא משמעות לחייהם ולכן הם גם מחפשים כל כך את עצמם.
הרגש שולט
הדיכאון הטוטאלי שבו הם מצויים מביא אותם לתור אחר כוחות נסתרים של מאגיה ומיסטיקה. אמונתם באמת האישית והפרטית ובעליונותה על פני האמת האובייקטיבית גובלת בחשיבה רומנטית, בלתי-רציונאלית, שיש בה העדפת הרגש על השכל.
הנרקיסיזם שלהם רגרסיבי. הוא עוסק לא רק בחיזוק ה"אגו" שלהם, אלא גם בחיפוש אחר משהו שיציל אותם מן המצב. כמה עצוב ומדכא!
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
