הערות נוספות על המשט

לא אהיה בביקורתי כאותם גדולי התקשורת, חכמים בדיעבד שמגנים את ההשתלטות לאחר שהיא השתבשה. אך מרגע שהיא השתבשה, היו הרבה דברים שהיינו יכולים לעשות אחרת כדי להפחית את הנזק והעוול. אחד הדברים שלא עשינו כשורה היה שחרורם המיידי, ללא תנאים, של מחבלי ה"מרמרה", שאת תמונות הסנאף שצילמו ופרסמו, כולנו התביישנו לראות בעיתונים. לא הקמנו מדינה וצבא ושייטת 13 כדי שמבצעי לינץ' ביהודים ייצאו בלי פגע. לא הומצאו מילים עוצמתיות מספיק כדי להביע את הרגש הראוי במקרה הנוכחי. המתאימה ביותר שהעליתי בדעתי: ב-י-ז-י-ו-ן. יש לקרוא באיטיות ובבוז ובגועל, ובשברון לב מוחלט.

אינני תמים. מנהיגים הם לרוב תוצר הלחצים שמופעלים עליהם, ומונחים על-פי הגמול והעונש המיידיים למעשיהם. זהו חלק מובנה בשיטה הדמוקרטית. נדיר מאוד שנזכה למנהיג שמסוגל להתעלות מעל הלחצים העכשוויים ולהרחיק ראות מעבר לקדנציה הנוכחית. כך שכאשר שוחררו מחבלי ה"מרמרה" לא התפלאתי מדי. לא הופתעתי מכך שהממשלה נכנעה ללחץ הבינלאומי. לא האשמתי את מנהיגינו שהתקפלו. הם לא אמורים להיות חזקים מספיק לעמוד בכוחות עצמם בלחץ חיצוני וזו תמימות מצידנו לצפות אוטומטית שכך יהיו. הזדעזעתי, כעסתי וקיללתי - אותנו.

זו חובתנו שלנו, העם, להפעיל לחץ נגדי. אם היינו עם קנאי לכבודו; אם ראש הממשלה היה יכול להיות סמוך ובטוח שאזרחי מדינתו לא יסבלו את שחרורם המיידי של המחבלים שהשפילו ופגעו בעם ישראל; אם היה נדרש להבין שהמחיר הפוליטי שישלם יהיה רב מהתועלת המדינית שירוויח לטווח הקצר - אז אולי היה חושב פעמיים לפני שאיפשר את מה שנעשה. אולי היה אפילו שמח על כך אם לחץ עממי-ישראלי היה מקל על עמידתו מול העולם משום שאז היה יכול למשוך בכתפיו ולומר "אין לי ברירה אלא לסרב משום שמשמעות דרישתכם היא מהומות ואי-יציבות באזורנו", כפי שאבו-מאזן יכול תמיד לתרץ את אי-פשרנותו בזעם הבלתי נשלט והאלים (והספונטני-לכאורה) של הפלשתינים, שבו הוא "מוכרח להתחשב".

אך מצבנו החברתי-פוליטי הוא כזה שלא מתקיים לחץ משמעותי מבפנים שיתמודד עם הלחץ החיצוני, הנוגד לאינטרסים של היהודים. אפילו האופוזיציה לא ניצלה את שחרור המחבלים כדי להשמיץ את ממשלת הימין (כנראה ברור לה שיהיה קשה לשכנע מישהו שהיא עצמה לא הייתה מתנהגת גרוע יותר). וכך ראש הממשלה לא הצטרך לשאול "מה יאמרו היהודים", רק "מה יאמרו הגויים". הוא לא דאג לגבינו, שנעשה רעש, שנצא לרחובות. והוא צדק.

וארורים יהיו כל אותם הגורמים שמבפנים, המיעוט שמתחצף להשליט את רצונו על הרוב, שמחליש ומטמטם ומסרס את עמנו, החזק והגאה ביסודו.

קודם הם היו "פעילי שלום בעינינו", במרכאות כפולות, והקפדנו על כך. היה ברור לנו שאהבת הצדק אינה עומדת בקנה אחד עם ההתרכזות הבלתי פרופורציונלית, הכפייתית ממש, בעזתים ה"אומללים", כאשר קבוצות נרדפות-באמת שראויות הרבה יותר לרחמי העולם אינן זוכות לתשומת לב. היה ברור לנו שדאגה לזכויות אדם אינה עומדת בקנה אחד עם ההתעלמות מפשעיו של שלטון החמאס בעזה כלפי אזרחי מדינת ישראל, וכלפי העזתים עצמם. היה ברור לנו שאהבת החירות איננה עומדת בקנה אחד עם העוינות לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון או עם הסובלנות כלפי הארגון הקנאי, הטוטליטרי והתוקפני שמתגאה על היותו חלק מהג'יהאד העולמי נגד המערב החופשי. היה ברור לנו שאהבת אדם כנה אינה עומדת בקנה אחד עם הסירוב לשתף פעולה עם ישראל בהעברת סיוע הומניטרי לעזה, עם ההתעקשות להתחכך, להתעמת ולהתנגש עם רשויות המדינה.

קודם היה ברור לנו שמדובר באנשים מרושעים או מטומטמים, שמשרתים את המטרות הגרועות ביותר; שעיקר רצונם הוא תשומת לב בינלאומית, אפילו תושג באמצעים מפוקפקים, ובלבד שתעמולתם האנטי-ישראלית תגיע לקהל רחב ככל האפשר; שמדובר בתומכי טרור, או לכל הפחות ב"אידיוטים מועילים", שפועלים להפחית את התלות של העזתים במדינת ישראל, ועל-ידי זה מבטיחים את התקשחות החמאס במשא-ומתן על שחרור גלעד שליט; שהם פועלים לפתיחת נתיב ימי חופשי לעזה, שיהיה צינור נשימה עבור ארגון החמאס, שישמש היום להעברת ציוד הומניטרי נחוץ-או-לא, ומחר להעברת מזומנים ונשק; שהמילים "זכויות אדם", "חירות", "סיוע הומניטרי", ומנגד "פשיסטים", "כובשים" ו"מדכאים", אינן אלא רטוריקה חלולה ופסוודו-הומאנית, חלק מאסטרטגיה גבלסית, אנטי-מערבית, שהערבים ובעלי בריתם מהשמאל ירשו מפטרוניהם הסובייטים לשעבר.

אם הישראלים היו תעמולנים מוכשרים, היו ממציאים עבור פעילים אלה כינוי הולם יותר לטבעם האמיתי וחוזרים ומתעקשים עליו בעקביות ובקנאות ובכל הזדמנות אפשרית, וממש אוסרים על נציגינו ושגרירינו לחרוג ממנו. השמות "פעילי מלחמה" או "תומכי טרור" אכן נשמעו פה ושם, אך לא כטקטיקה רשמית ועקבית. ההסברה הישראלית שבויה בקונספציה שעם תעמולת האויב מתמודדים בהיגיון ובכנות. ההסברה הישראלית עדיין איננה מייחסת את החשיבות הראויה לכוח העצום שבחזרה עקבית ובלתי פוסקת על אותם המסרים הפשוטים. מתחת לכבודה, ניכר, להיגרר ל"name calling".

אך גם אם לא השכלנו להתחרות עם השם "פעילי שלום", ידענו לפחות לבודדו במרכאות כפולות. ועשינו זאת, שימו לב, לא על שום מוטות ברזל מוסלקים, שעליהם לא ידענו. עשינו זאת לא בגלל סכינים וגרזנים מוחבאים, שעל קיומם לא שיערנו. היותם משתפי-פעולה עם אויבינו המרים היה מספיק כדי שנגנה אותם גם כשלא ידענו שחלקם ינקטו באלימות פיזית קיצונית.

כך היה קודם. ואילו עכשיו? אפילו המרכאות אינן.

לאחר שחלק מחברי המשט תקפו את חיילינו, והאחרונים נאלצו לפתוח באש חיה, והעולם דרש לדעת מדוע ישראל הורגת פציפיסטים תמימים, חשנו צורך מטבע הדברים להשחיר את דמותם של חברי ה"מרמרה" כדי להצדיק את הירי. ועשינו זאת ברוב תמימותנו על-ידי הדגשת הניגוד בין "פעילי השלום" האלימים מה"מרמרה", לבין "פעילי השלום" האחרים, "פעילי השלום" ה... אמיתיים?

לפתע נעלמו להן המרכאות. ראש הממשלה והתקשורת הישראלית היו כל-כך מלאי התפעלות מנדיבותם של שייטי ה"רייצ'ל קורי" - שונאי ישראל אציליים שהואילו בטובם לא לתקוף את חיילינו - עד שיצאו בהכרזה האבסורדית, שלא תיאמן ממש: "אלה פעילי שלום אמיתיים". האם בטרם ה"מרמרה" היה יכול מישהו לעלות על דעתו לגיטמציה כזו מפי ישראל הרשמית, לגיטמציה לתעמולנים חסרי הבושה שמוציאים את דיבתנו לעולם ומשמיצים אותנו מעל כל במה אפשרית? ישראל, שק החבטות של העולם, כל-כך הזדעזעה מזה שהרביץ לה, עד שמצאה את עצמה משבחת ומחזקת את זה ש"רק" יורק עליה ומקלל אותה.

היה אפשר אחרת. היה צריך אחרת. במקום להבדיל בין ה"מרמרה" והשאר, היה עלינו לצופף את כולם באותה קטגוריה מאוסה. היה עלינו לשרטט קו ישיר בין מילים למעשים, בין ההסתה לבין הפשע עצמו. להסביר שמה שמתחיל בתעמולה אנטי-ישראלית בלתי מרוסנת, יתדרדר בהכרח לנפנוף אלות וגרזנים - והרי לעולם התמונות הברורות של "פעילי השלום" הרצחניים כהוכחה - ולכן איננו מבדילים בין אלה לאלה. מעתה והלאה - היינו מצהירים רשמית - ישראל מגדירה כתומך טרור כל מי שיסייע להאריך את חייו של שלטון החמאס בעזה, גרזנים או לא. מעתה והלאה ישראל לא תסכן את חייליה רק כדי להמעיט את הפגיעה במי שמנסה להפר את ריבונותה ולסכן את ביטחונה, ומלכתחילה לא היה שום חוק משפטי או מוסרי שיחייב זאת. מעתה והלאה, מי שינסה לחדור למים הטריטוריאליים של ישראל יוזהר, יוזהר שנית, יוזהר שלישית, ולבסוף יותקף, מרחוק. ישראל תשדל רק להשבית את המנועים, אך כמובן שאיננה יכולה להבטיח שלא יהיו תאונות לעתים תכופות, ולא תראה בעצמה אחראית לכך כשהן יקרו. במקביל, היינו מביעים זעם רב ועלבון עמוק ואפילו סימנים של אובדן עשתונות, בשל המעשה השפל שנעשה לחיילינו על-ידי מי שקראו לנו לחזור לאושוויץ, לבל מישהו יחשוב להטיל ספק בכנות או ברצינות איומינו. ואם היו בוחנים בכל זאת את סבלנותנו, היה עלינו להטביע את הספינה הפולשנית הראשונה לבוא, חתנת פרס נובל על סיפונה או לא.

ואין זה משנה כלל אם כל זה נכון. ייתכן שחברי ה"מרמרה" באמת משתייכים לארגון נפרד ש"תפס טרמפ" על משט בלתי אלים בכללו. ייתכן שהמשטים לעתיד לא יהיו אלימים, כמו ה"רייצ'ל קורי", ולא תהיה סכנה ממשית בהשתלטות הפיזית עליהם. ומה בכך? האם בגלל אי-אלימותם הם אינם מסבים לנו נזק? בוודאי שכן, נזק מדיני עצום. גם כשהמשטים נבלמים בהצלחה, מארגניהם זוכים לזמן במה משמעותי ולתשומת לב בינלאומית יקרת-ערך. באמצעים זולים יחסית הם משיגים פרסום בקנה מידה ענק, שאחרת היה עולה להם הון תועפות, שמנוצל וממונף לרעתנו. הפרובוקציות החוזרות ונשנות מאפשרות שהאג'נדה האנטי-ישראלית תישאר בכותרות, ושיצטבר לאיטו לחץ בינלאומי נגד המצור החיוני על עזה. השיט החופשי לרצועה איננו, אפוא, הסכנה הלאומית היחידה. ההתעמתות המתמשכת עם תעמולני החמאס מסוכנת גם כן. על-אף שהשיח הישראלי עסק בעיקר בשתי האפשרויות הגרועות האלה - הסבריסטים נגד ביטחוניסטים - ישנה גם שלישית. פעולה אכזרית אך חד-פעמית, תגובה אלימה שתיצור הרתעה של ממש, תזיק לנו בטווח הקצר אך תועיל לנו בטווח הארוך, משום שממנה והלאה לפחות לא יעזו שוב להתגרות, ושונאינו לא יזכו עוד לזמן במה זול. אף שצעד כזה יזמין מתקפה תקשורתית ומדינית חריפה על ישראל, שתימשך זמן מה, טבעה של התקשורת, שהיא בסופו של דבר מוכרחה להמשיך הלאה גם לאחר סיפור עסיסי, שהרי ארועים חדשים תובעים את תשומת ליבה וכמות משבצות הפרסום מוגבלת. לאחר זמן הנושא יישכח ויירד מסדר היום הבינלאומי, אחת ולתמיד. כמו בהסרת פלסטר, או בעקירה של שן, עדיף הכאב החד אך הקצר מאשר הכאב המתון שמתמשך ומחמיר.

הארועים האחרונים, התמונות הקשות של הלינץ' בלב ים, היו יכולים להיות משכך הכאבים לעקירת השן, התירוץ הנחוץ לעליית המדרגה בחומרת התגובה הישראלית, ההזדמנות למתן מעט את הביקורת הצפויה לצעד מדיני שיהיה לא-פשוט אך הכרחי. הזדמנות נוספת שכהרגלנו נפספס, בעבור הפרס המדיני המתכלה-במהרה של תדמית הומאנית וסבלנית.