"אני יודע, האשמה לא הייתה בכוכבים אלא בי עצמי. למדתי דברים כה רבים שתועלתם הייתה מעטה. מוח האדם יש לו דעה משלו".
(דוד המלך בזיקנתו, על-פי ספרו של ג'וזף הלר "אלוהים יודע". תירגם מאיר ויזלטיר).
מה פירוש הורוסקופ?
השאלה היא לא מה עדיף, קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מה טבעי לגבי המדינה הזאת. ארה"ב נבנתה על אתוס הבהלה לזהב, ואילו האתוס של ישראל הוא ארץ מקלט, מוסד סוציאלי. לכן הניסיון של צאצאי הרוויזיוניסטים (תנועתו של ז'בוטינסקי) לשנות את הגנטיקה של הציונות הוא אבסורדי, קוריוזי, נניח משהו כמו ניתוח לשינוי מין. גם אם האבות של אולמרט ו
ציפי לבני ו
דן מרידור ובני בגין וריבלין ונתניהו צדקו בזמנו, הבן-גוריוניזם, על כרעי תרנגולתו, הוא שהוליד את המדינה, והשינויים המיבניים שהימין מבצע החל מ-77, בייחוד ההפרטות, הן במהותן בגידה, שְמַד, המרת הדת החַלופית המאולצת-ממילא הזאת (זאת שנקראת ציונות).
לכן גם אף פעם לא יצלַח כאן משטר נשיאותי, ואפילו המזימה לבחירה ישירה של ראש הממשלה נכשלה. וכמו שבעזרת השם אף פעם לא תהיה כאן חוקה. נסו ותווכחו.
מה פירוש זווית דיסהרמונית?
כל שנות ההפרטה אני מנסה לדמיין לעצמי את הסיטואציות האלה: עובד מדינה, פקיד, ירושלמי-כזה, עם משכורת של איזה חמשת-אלפים ובת-זוג קולנית (מאלה שפעם כיניתי אמריקן קולני), מכונת כביסה מפונצ'רת ותינוקת מנוזלת שמחכה שאבא יבוא לקחת אותה לקופת-חולים. אחר-כך התור בבית-מרקחת, שעתיים שבהן הוא צריך לנענע אותה ולהחליף לה, ולחמם את הבקבוק. אלו הם כוחותינו, בחורינו המצוינים שצריכים, עם רוממות-ממלכה בליבם, לשפוט באורח יום-יומי בין אילי-הון דולצ'ה-ויטים, לקבל החלטות שמשקלן האמיתי אינו פחוּת ממשקלה של, למשל, חקיקת חוקה, או יציאה למלחמה. האם הציפייה שלנו אינה מוגזמת?
"רגולציה" זה רעיון לקטע סאטירי: בשביל להשתלט על להבות ההון-שלטון המכלות יערות, נשלחים הבחורים הנ"ל עם מטפי כיבוי ידניים.
נפטון מאיים
החמלה שבנצרות לא מתכוונת לַצדקה-וַחסד שביהדות אלא ליחס לחוטאים. כלומר קשיש שחי-בזבל אמור לחוש חמלה כלפי אנשי ההון-שלטון יותר מאשר ההיפך. גם הצדקה והחסד שעליהם מדברת דת ישראל (צדקה זה כמובן מהשורש צדק) אין כוונתם לגחמה רגשית אלא למצווה, חוק.
ומהדתות הישנות אל הדת הפגאנית הנקראת דמוקרטיה: הכסף והרכוש והשלטון נמצאים בידי אנשים מסוימים לא בחסד אלוהים אלא בחסד האוכלוסיה, שלא רק מרשה להם ולא רק המציאה-חוקקה את הטאבו וזכויות הקניין, אלא גם שומרת עליהם בכוח זרועהּ, לפעמים בחירוף נפש.
למה האוכלוסיה מרשה להם ואף מגינה עליהם? כדי שלא תהיה אנרכיה, זה הכל. איכשהו ואיפשהו בדרך שכחתם שכל הסדר וההליכים (שלפעמים אף נקראים "תרבות") אינם מטרה אלא רק אמצעים.
קשה להאמין להורוסקופים
קשה להאמין שהציונות הגיעה עד-כדי-כך מהר לנקודת האבסורד שלה, שאחריה ישרוד רק אחד מהפלגים שלה, ומהקיצוניים שבהם: אולי ה"כנענים", אולי ה"מושבה של ארה"ב", אולי "החמור של המשיח", יש עוד.
נקודת האבסורד, אור האבסורד שבקצה מנהרת הזמן שבה דוהרת לה גב' ציונות כשהיא רכונה בתוך מרכבה מדגם בן-חור. בידהּ הימנית היא עדיין אוחזת במושכות ובשמאלית היא מצליפה בשתי סוסותיה, הסוסה שלימינהּ שמכונה "המקומות הקדושים" וזאת שלשמאלהּ שמכונה "יידישקייט".
האדמה הזאת, שהרייכמנים חורשים בעגלתה כאילו שהם פתרו את חידתה, קשה להאמין שהאדמה הזאת כבר חרוכה במידה כזאת שיש לשמוט אותה, לשנה, לשבע שנים, לחמישים.
קשה להאמין שאולי נועדנו להיות סתם עוד קהילה יהודית, עוד "גלוּת", שאולי מדינה היא מסגרת שלא מתאימה לנו.
קשה להאמין שיתכן מאוד שכמו המשיח גם הירושלים שבתפילות היא בסך-הכל מטאפורה, דימוי שלקחנו אותו יותר מדי כפשוטו.
לאורך תולדותינו טענו כמה מחכמינו שהמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. ולכן, כך מהרהר לו עגנון ב"תמול שלשום", כיוון שלגבי כולו זכאי לא היה לדור ראשית הציונות סיכוי, אז אולי הם הסיקו שיש ללכת על כולו חייב, לחטוא עד הסוף במצח נחושה.
קשה להאמין שה"אהבה מקודשת בדם" שב"שיר הרעוּת" אינה בסיס מספיק בשביל להצדיק את קיום המדינה.
