"לא מלחמת דעות, כי אם עבודה משותפת"

גורדון מזהיר כי כל ויתור על המוסדות החברתיים העתיקים - נישואין מסורתיים, אמהות ומשפחתיות מסורתית, קהילתיות דתית ולאום - יביא לתשלום של מחיר מוסרי עצום עבור המין האנושי בכלל ועבור עם ישראל בפרט. הוא מודע לכך שיש לנעֵר את המסגרות הללו מהיבטים דכאניים שדבקו בהן, אך סבור שויתור עליהן סולל את הדרך לטוטליטריות ולאכזריות איומה, כפי שאכן ראינו בתולדות המאה העשרים.

דומני שעדכניותו של מסר זה היא הקוראת לצעירים ממגוון רחב של מחנות בעם היהודי לשוב לכתבי גורדון ולהגות בהם. מעת לעת ניגשים אליי, כחוקרת של הגותו, צעירים מרקעים שונים ומבקשים לשוחח על גורדון. מגיעים אליי לומדים מישיבת עתניאל ואמנים דתיים "אורתודוקסים" מחד-גיסא, וחברי תנועת הבוגרים של הנוער העובד ומחנות העולים מאידך-גיסא. נראה כי ראוי להפוך את יום פטירתו, כ"ב בשבט, ליום של לימוד הגותו בקבוצות מגוונות ברחבי הארץ והעולם היהודי.

שיבה שקטה זו, הרחק מזרקורי התקשורת הרשמית והאקדמיה, ממחישה עתה, בזעיר אנפין, מהו רעיון "ההפעלה ההדדית" שטבע גורדון. ההזדקקות להגותו במחנות שונים הרי היא כניסיון עכשווי ורב אתגר לקרב בין הרחוקים ולהחיות את חוויית התייצבות העם בראשית דרכו, על שבטיו ופלגיו, למרגלות הר סיני, ביחד.

גורדון נולד בחבל פודוליה שב'תחום המושב' בשנת 1856 למשפחה של תלמידי הגר"א שנשלחה לבלום את התפשטות החסידות באזור זה. לימים התחנך בבית חמיו-דודו שהיה מחסידי טולנאה והושפע, לחיוב ולשלילה, גם מן החסידות, עד שנתפס לציונות ו"נפל בשביה". בשנת 1904 עלה ארצה עם ראשוני העלייה השנייה, והוא בן 48. מרגע עלייתו פקדו את משפחתו ייסורים רבים, ובכללם מות אשתו מספר חודשים אחרי עלייתה ארצה בשנת 1909 ומות בנו במגיפה בגולה, כשנה לפני מותו של גורדון עצמו בשנת 1922. בתו, יעל גורדון, לא נישאה והוזמנה כמותו להצטרף לקבוצת דגניה א'.

למרות קשירת נשמתו וגורלו בהתיישבות החילונית בארץ ישראל, רחש גורדון כבוד והערכה לחלקים שונים בהלכה. לאחר עלייתו ארצה הוא התרחק מהשקפת העולם האורתודוקסית, אך המשיך לשמור שבת וכשרות והקפיד לראות את ערכו של העולם המסורתי-ההלכתי שנטש למרות חיצי הביקורת הקשים שרעיו, ובעיקר י"ח ברנר, הפנו כלפיו ללא הרף. על כן, אין תמה כי קיים דמיון בין הסתייגותו מהנחת היסוד האבולוציונית של הנאורות והרפורמה ובין הניתוח של יצחק ברייער, מגדולי הוגי הדעות של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, ביחס למודרנה. בספרו מוריה ציין ברייער כי "גדול ומפואר הרכוש של האנושות התרבותית על יסוד חזונותיה ועל יסוד ניסיונותיה. ולמרות זאת חייה החברתיים בלתי-מסודרים, והתפוצצויותיה תמיד יותר איומות ונוראות. וההתפוצצויות האלה מסכנות ממש את כל התרבות [...]" (יצחק ברייער, מוריה: יסודות החינוך הלאומי התורתי, ירושלים תש"ה עמ' 240).

ואולם, בשונה מברייער, שהטיף בסוף ספרו להיבדלות הנוער התורני לצורך הנהגתו את "עם התורה בארצנו" (עמ' 247-248), ראה גורדון לנגד עיניו חזון חברתי שונה. תקוותו הייתה נטועה בהבנתו את עיקר מפעל השיבה ההמונית של העם היהודי לארצו כמפעל עממי-לאומי מובהק המטפח סולידריות בעם היהודי תוך כינוסם של קולות רבים. על כן קיווה להתעוררותה של "הפעלה הדדית" של קבוצות זהות שונות בעם היהודי, המייצגות פרוסות שונות ולעתים אף מנוגדות של האמת היהודית והלאומית. מטעם זה אף תבע לאורך כל הדרך מן השואפים ללכת בדרכו הרוחנית לטפח את הקרבה והברית עם התימנים, עם נוער מבני היישוב הישן ו... כן, גם עם החרדים, כפי שכינה את הציבור האורתודוקסי בכללו.

"צריך להודות", כך כתב במאמרו "אחרי הרעש" ב-1921, "כי ההשכלה האירופית, ובכלל זה רוח הכפירה וההריסה, נחוצה הייתה לעצם תחיית רוחנו הלאומית. זקוקים היינו ל'שבירת כלים' לשם יצירת עולמנו מחדש. את זה נתנו ונותנים החופשים. אולם מצד אחר, אין להעלים עין כי האור הגנוז הלאומי נשתמר במידה מרובה בקרב החרדים, אלא שהם אינם יודעים להביאו לידי גילוי. דווקא משום שהם באים אליו בכלים הישנים. פה נחוצה הפעלה הדדית", הדגיש, "לא מלחמת דעות, שאין בכוחה להוליד פה חיוב, ובכל אופן אין היא עיקר, כי אם עבודה משותפת תמה, נאמנה ליצירת חיינו הלאומיים ולתחיית רוחנו הלאומית [...] פה לפנינו עבודה גדולה של שחרור הרוח הלאומית והאישית מצד אחד מהשפעת רוחם של אחרים, ומצד שני, מהתאבנותה בתוך עצמה - עבודה גדולה וקשה מכל עבודה לשחרור הגוף".

את הדברים הללו כדאי להחיות ולנצור בימינו, שבהם הולך וגדל הבוז ההדדי של אנשי "ימין" ו"שמאל", אורתודוקסים ולא אורתודוקסים, אלו כלפי אלו. כאמור, הגם שגורדון השתייך לקבוצת האנשים שחשו כי "בעולם בו חיו אבותינו אין אנו מוכשרים עוד לחיות", הוא העריך עד מאוד את "אנשי הדורות שקדמונו" ש"אצרו השקפת עולם משלהם [...] היא התורה הלאומית שאיש ואיש ידע בה את פסוקו" (מכתב שני ל'דער יודע', 1917). הוא סבר כי לא תיתכן תקומה ללאום היהודי ללא תקומה לדת היהודית, והיות שהכיר במורכבות המפעל הזה לא העמיד עקרונות כי אם שאלות.

בערוב ימיו שאל את מקורביו שהתרחקו מן הדת: "האם גמרנו את חשבוננו עם הדת? [...] האם ביררנו לעצמנו מה דת ישראל, יצירת רוחנו הלאומית לנפש היהודי?" ("לחשבוננו עם הדת", 1921). מן הדברים שנכתבו על-רקע חילולו של יום הכיפורים על-ידי קהילות החלוצים החילוניות המתחדשות שלהן השתייך, חש גורדון בכל נימי נפשו שתהליך הבירור הפנימי של עם ישראל בשאלה מה בתוך הדת התיישן ומה לא חייב להימשך ולהתברר באיטיות וביסודיות גם בקרב הדורות הבאים.

גורדון מעולם לא תרגם את הגותו לתורה פוליטית, אך הייתי מציעה לראותה במושג הממלכתיות שטבע דוד בן-גוריון בשנות מנהיגותו הראשונות כדרך להתעוררות "הפעלה הדדית" בעם. שהרי מהו עיקרון הממלכתיות אם לא התעקשות כואבת על מרקם חיים משותף לבעלי השקפות עולם יהודיות שונות תחת קורת גג מדינית ולאומית אחת?

המשמעות המעשית של הדבר הייתה ועודנה ציפייה מן הקבוצות השונות לבנות את קהילותיהן (קיבוצים, מושבים, בתי כנסת, ישיבות, מתנ"סים, יישובים למיניהם) על-פי עקרונות שונים וייחודיים, אבל גם לקחת על עצמן ויתורים כואבים כדי לעודד חיים יהודיים לאומיים שיש בהם "הפעלה הדדית". במובן זה, המעטה המזויף של "פלורליזם" או "רב תרבותיות" (כפי שמציין שביד) בגרסה הרלטיביסטית והפוסט-מודרנית, המתירה, אולי, ליחיד להביע את קולו אך אינה מכירה בזכותן של קהילות לקבוע עבור עצמן את מנהג המקום שעל הכלל והפרט לכבד ולשמור, אינו מוביל לצמיחה משותפת האמורה להתרחש כאן בארץ.

גורדון כאב בכל נימי נפשו את הפילוג בעם, היות שהאמין כי בכל המפלגות קיימים אנשים ישרים ונאמנים. "הזרמים השונים היוצאים מתוך החיים הזרים סוחפים אותנו לצדדים שונים ומרחיקים אותנו איש מעל אחיו", כתב בדאגה במכתבו השני לעיתון 'דר יודע' (מעניין לציין שהוגה הדעות היהודי-אמריקני, אברהם יהושע השל, התבטא בשפה זו ממש בדברים שאמר לאחר מלחמת ששת הימים לפני אנשי רוח ישראלים בבית ברל).

גורדון האמין בתהליכים חינוכיים וסבר לכל אורך דרכו שחיי הציבור יעוצבו ויושפעו בהשראת משמעת פנימית-רוחנית של כל איש ואישה ש"ישפכו מרוחם" על דרכי האומה. הוא קיווה לטפח תהליך פסיכולוגי שאותו למד מהתבוננותו בחוויה האמהית של "התפשטות" האם אל נפש ילדה, נפש אל נפש, תהליך של צמיחה הדרגתית מתוך מעגלי זהות מצומצמים: הזוגיות של איש ואישה, יחסי הורים וילדים במשפחה, והרחבתם אל מעגלי זהות רחבים - העם, הטבע והאומה. בדרך זו, סבר, תתאזן ה"התפתחות החד-צדדית של הרוח" ("רשימות אחרונות", 1922), ותשלב בין התבונה למוסר. יש שיבקרו גישה זו בטענה כי היא מסוכנת בתמימותה, אך האם יש לה חלופה?

ובדורנו, מעלה השתכללות טכנולוגיות התקשורת והרבייה ביתר שאת את שאלת נכונות החברה האנושית להעמיד גבולות ליחיד ולרצונותיו על-מנת לשמור על הכלל. אם איש ואישה כבר אינם זקוקים ברמה הטכנית אפילו להכיר זה את זו על-מנת להביא לעולם ילדים ולגדלם - מה טעם השמירה על מוסד הנישואין המסורתי? אם שכלולם של כלי התקשורת מאפשר ניידות גדולה – מה הטעם בהקמת בית במקום אחד או בשמירה על קִרבה למשפחה הרחבה? מה טעם בשמירה על השפה הלאומית כששפת התקשורת הבינלאומית חובקת כול? אם יש כלכלה גלובלית - האם יש בכלל צורך בלאום ובמדינה?