"השתכנעתי, שבין 'נשר' לבין מח"ש ו/או לבין עו"ד שנדר, לא היו יחסי תן וקח. מדובר במקור מזדמן וחד-פעמי, שמלבד מסירת המסמך, סירב למסור כיצד המסמך התגלגל לידיו ואף סירב למסור את פרטי הנאשמת. מכאן, שחלקו של 'נשר' בחשיפת זהות הנאשמת היה מזערי והתמצה בהעברת המסמך. דא ותו לא".
כך נימקה (יום ה', 1.7.04) סגנית נשיא בית משפט השלום בתל אביב, השופטת חיותה כוחן, את החלטתה לדחות את בקשתה של 'הפרקליטה המדליפה', עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', לחשוף את זהותו של המקור העיתונאי המכונה "נשר", שסייע למשטרה לגלות כי היא זו שהדליפה את מסמך חיקור הדין ופרטים מפרשת חקירת ראש הממשלה, בפרשת 'סיריל קרן'.
בית המשפט גם דחה את בקשתה של גלאט-ברקוביץ' לזמן לעדות את פרקליטת המדינה לשעבר, עדנה ארבל, והיועץ המשפטי לשעבר, אליקים רובינשטיין, והגדיר את הבקשה "קנטרנית, מוגזמת ומופרזת".
גלאט ברקוביץ': גילוי המקור "נשר" יסייע לטענת 'הגנה מן הצדק'
כזכור, הפרקליטה הבכירה לשעבר הגישה עתירה לגילוי ראיה שהוטל עליה חיסיון על-ידי השר לביטחון פנים, על זהותו של המקור "נשר" שמסר למי שהיה אז ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים וחבר בצוות החקירה שמונה לחקור את ההדלפה, עו"ד ערן שנדר, מסמך וסייע לחשיפתה. סניגוריה של גלאט-ברקוביץ', עורכי הדין יהושע רזניק וז'אק חן, טענו שמדובר ביחסי "תן וקח" פסולים בין העיתונות לרשויות החוק.
חשיפת שם המקור, טען עו"ד רזניק, תוכיח התנהלות "שערורייתית" של הרשות תוך עבירה על האתיקה המקצועית של עיתונאי, או במילים עדינות יותר, תצביע על-כך שבתמורה למידע שהתקבל מ"נשר", מח"ש העבירה ל"נשר" מידע אחר, ובכך נהגה מח"ש בחוסר הגינות.
השופטת כוחן שמעה בלשכתה את שנדר ואת עורכות הדין יעל כוכבי ושרון אדרי, המייצגות את המדינה בתיק, והודיעה ב-5 במאי כי היא דוחה את הבקשה, אולם את הנימוקים להחלטתה תפרסם במועד אחר. ואכן, היום פורסמו נימוקי ההחלטה.
השופטת: לא היה יחסי קח ותן - "נשר" היה מקור חד-פעמי
כאשר בית המשפט דן בעתירה לגילוי ראיה חסויה, ציינה השופטת כוחן, "צריך לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: האחד - העומד בבסיס ההליך הפלילי, והוא גילוי האמת, על-ידי חשיפת כל חומר החקירה לנאשם ולבית המשפט, על-מנת שהנאשם יוכל להתגונן כראוי מפני הרשעתו, והשני - אי חשיפת חומר חקירה, מהטעם של טובת הציבור, כאשר קיים חשש ממשי וודאי שעלול להיגרם נזק למקור חושף המידע, וכתוצאה מכך, עלול להיפגע אמון הציבור אשר יירתע מלמסור מידע למשטרה מחשש להיחשפות".
"השתכנעתי", כתבה כוחן, "שבין 'נשר' לבין מח"ש ו/או לבין עו"ד שנדר, לא היו יחסי תן וקח. מדובר במקור מזדמן וחד-פעמי, שמלבד מסירת המסמך, סירב למסור כיצד המסמך התגלגל לידיו ואף סירב למסור את פרטי הנאשמת. מכאן, שחלקו של 'נשר' בחשיפת זהות הנאשמת היה מזערי והתמצה בהעברת המסמך. דא ותו לא".
עוד ציינה, כי "בשלב שבו 'נשר' מסר את המסמך לעו"ד שנדר, הוא לא היה ער לכך שהוא 'מטיל פצצה' וכי המסמך יוביל אל הנאשמת... חשיפת המקור עלולה לגרום למקור נזק בלתי הפיך. אל מול נזק זה, לא ראיתי מה תועלת תצמח לנאשמת, אם שמו של המקור ייחשף. לטעמי, חשיפת המקור לא תתרום מאומה לטענה של 'הגנה מן הצדק'".
"נראה לי", הוסיפה, "שנפלה שגגה מטעם הסניגור המלומד, אשר הפך את היוצרות. כללי האתיקה של העיתונות חלים על העיתונאים ולא על הגוף החוקר. תהא החקירה באשר היא, עיתונאי אינו מורם מעם ואין מניעה, לא פסול ולא פגם, לזמן עיתונאי לחקירה, בין אם כדי לשאוב ממנו אינפורמציה ובין אם כדי לקבל באמצעותו מסמכים או כל ראיה חפצית שעשויה לשרת את החקירה. אם על-פי כללי האתיקה, יבחר העיתונאי לשתוק ולא לשתף פעולה עם הגוף החוקר – אין כופין אותו. אך מכאן ועד לטענה הגורפת לפיה אין לקבל אינפורמציה מעיתונאי – רחוקה הדרך".
הבקשה לזמן את ארבל ורובינשטיין - מופרזת וקנטרנית
השופטת דחתה גם, כאמור, את בקשתה של גלאט-ברקוביץ' לזמן לעדות
את ראשי מערכת אכיפת החוק, על-מנת להשיג באמצעותם חומר חקירה במקרים דומים, שישמש, לטענתם, תשתית ראייתית לטענה של "הגנה מן הצדק".
עו"ד רזניק נימק את בקשתו הבלתי שגרתית, בכך שבקשתו לגילוי חומר חקירה – תיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור או שהוחלט לא לחקור בהם כלל – הושבה ריקם. "עו"ד רזניק סבור, שמה שלא הצליח להשיג בדרך האחת יצליח בדרך האחרת", ציינה השופטת. "למותר לציין, ודעתי זו הבעתי בעל-פה במהלך הדיון, שמדובר בבקשה מוגזמת ומופרזת, שיש בה סממנים של קנטרנות".
"הגם שעו"ד רזניק נמנע מלומר מפורשות שהוא מבקש לבחון את שיקול דעתם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, הכוונה שקופה וברורה, שאחרת לאיזו מטרה הוא נזקק לעדותם?!".
המקרה הנוכחי אינו דומה למקרה של עו"ד ענת סבידור
השופטת התייחסה גם לטענה של אפליה לכאורה, שהעלו פרקליטיה של גלאט-ברקוביץ', בינה ובין הפרקליטה ענת סבידור-גולדנצוויג, שטיפלה בתיק 'האי היווני', החשודה כי הדליפה פרטים מהחקירה בעניין ראש הממשלה בתיק זה לעיתונאי יחיאל דותן מ'עיתון ירושלים'.
על-אף שמדובר במקרים דומים לכאורה, טענו הסניגורים, במקרה האחד של הנאשמת הוגש כתב אישום ואילו במקרה האחר של עו"ד ענת סבידור, הוגשה תובענה בבית הדין המשמעתי של עובדי המדינה. לפיכך, הם ביקשו לעיין בתיק החקירה של סבידור, כדי להפריך את האבחנה שעשתה הפרקליטות בין המקרים.
בתשובה שהגישה לבקשה, מנתה המדינה מספר עובדות המבדילות בין שני המקרים: כך למשל, במקרה של עו"ד סבידור, העיתונאי יזם את השיחה איתה; עו"ד סבידור נגררה למסור אינפורמציה ולא תכננה את המהלך; עו"ד סבידור לא פגשה את העיתונאי ולא מסרה לו מסמך מחומר החקירה; עו"ד סבידור הודתה במעשיה בהזדמנות הראשונה והביעה חרטה.
"על-פי ההלכה הפסוקה", קבעה השופטת כוחן בדחותה את בקשת העיון, "די ב'שוני' אחד, כדי להטות את הכף לכאן או לכאן". היא הוסיפה, כי "הבקשה של עו"ד רזניק בעניין זה, כמוה כבקשה לתקוף באופן עקיף את שיקול הדעת של הפרקליטות. בעניין זה אמרתי את דבריי ואין לי מה להוסיף על האמור. אם סבור עו"ד רזניק שיש באמתחתו נימוק טוב לתקוף את שיקול הדעת של הפרקליטות, יתכבד להגיש עתירה לבג"צ, שלו ורק לו הסמכות לדון בכגון דא".
ת.פ. 10106/03 מדינת ישראל נ' ליאורה גלאט-ברקוביץ'
