הפיגוע של אתמול בבוקר בקו 14 בירושלים, הותיר אותנו המומים משתי סיבות קרובות אחת לרעותה. הצער והיגון על מותם של עוד עוברי דרך תמימים, וההשתאות כיצד אחרי נסיון כזה בפיגועים עדיין לא למדנו כיצד למנוע או לפחות להתמודד עם פיגועי התאבדות באוטובוסים.
אחת המסקנות העיקריות שהוסקו ובוצעו לאחר גלי הפיגועים בשנתיים האחרונות, היתה הצבתם של מאבטחים בכניסות למקומות ציבוריים, במיוחד מחוץ למקומות סגורים המוניים כמו קניונים, בתי קולנוע וגם מסעדות. ואמנם, בשנה וחצי האחרונות כמעט ולא אירעו פיגועים במקומות כאלה.
הזירה היחידה שנותרה משום מה מופקרת לטרור המתאבדים היא התחבורה הציבורית. זאת, למרות שאוטובוסים התגלו כמועדפים על המחבלים המתאבדים: הם קטנים יחסית, צפופים וסגורים. מבחינת מי שבא להרוג, הם מהווים מטרה אידאלית. אפקט הפיצוץ בתוכם משיג מקסימום פגיעות בנפש, לדאבוננו.
שיטת האבטחה שהונהגה בנסיון להתמודד עם סוג זה של טרור כללה הקמת יחידה מיוחדת לביטחון באוטובוסים, שאנשיה, שוהים עם הנוסעים, למשך חלקים בנסיעה, ופוקחים עין על כל נוסע\חפץ חשודים שיתגלו תוך כדי נסיעה, בדומה לאנשי בטחון במטוס... אולם מטוס, נבדל מאוטובוס בין היתר בכך, שאינו עוצר כל כמה דקות בתחנה, ואינו מעלה נוסעים אקראיים כאלה ללא בדיקה וסינון כלל.
הבעיה היא, (מלבד בזבוז זמן בכך שהיחידה הוקמה, פורקה משיקולי תקציב, ושוב הוקמה, במתכונת חלקית) שיעילותה של בדיקה בתוך אוטובוס מלא בנוסעים פוחתת מאוד. קשה מאד למנוע ממחבל נחוש להתאבד, להפעיל מתג המחובר לחגורת נפץ ולפוצץ עצמו בשבריר שניה - ועימו את האוטובוס על נוסעיו.
גם אנשי ביטחון מאומנים וחדורי מוטיווציה אינם יכולים לעשות הרבה במצב כזה: ידיהם כבולות, ורוב הסיכויים שיקרה כמו שאכן קרה - שיתווספו לרשימת הנפגעים...
תחת זאת ,הגיע הזמן לרענן את התפיסה הדוגמטית של אבטחה מתוך האוטובוס ולאמץ מודל של בדיקה בכל תחנה, לפני העלייה לאוטובוס. זה יכול להתבצע באמצעות איש ביטחון-נוסע, שירד לבדוק את הנוסעים, או בידי איש ביטחון קבוע בכל תחנה. דבר חשוב נוסף הוא, להקפיד לשמור על מרווח מספיק בין הנוסעים בתחנות, כדי שגם אם יארע פיצוץ בתחנה, יצומצם מספר הנפגעים במידת האפשר.
אז, יהיו בידי אנשי הביטחון כלים אפקטיביים למנוע קטל באזרחים. ושוב: בדיקה פשוטה ושגרתית של כל נוסע באמצעות גלאי מתכות ידני, כמו זה שבשימוש בכניסה לקניונים, לוקחת מספר שניות, זולה למימוש, אינה מחייבת כח אדם מיומן באופן מיוחד, עובדה: כשם שנמנעו פיגועים קשים בתוך קניונים בזכות מאבטחים שעמדו לפני הכניסה, כך יוכלו להמנע פיגועים באוטובוסים...
בפיגוע אתמול לעומת זאת, עלו שני מאבטחים לאוטובוס בזה אחר זה, ירדו, ולא הבחינו במחבל הנחבא בין הנוסעים. חמש דקות אחר כך האוטובוס התפוצץ.
הטענה מגבוה בדבר "מחסור בתקציב" בקשר לאבטחת חייהם של אזרחים בדרכם לעבודה וממנה, נראית אבסורדית, בלשון המעטה. מצווה ממש היא, לנתב למשימות אבטחה מאות ואלפי צעירים יוצאי צבא המשוועים לעבודה וכך ללכוד שתי צפורים במכה אחת: לספק מקומות עבודה ותקווה לאזרחים צעירים במקום שיהפכו למובטלים, וגם לשמור על חיים של נוסעי האוטובוסים. זאת, גם אם האבטחה יקרה מידי, כפי שטוענים בעקשנות חלק מהגורמים המעורבים, אם כי קל כאן להבין, שהעלות היא רק ענין של סדר עדיפויות.
אחת היא: בשיקולים של חיי אדם מול כסף, חייבים לנצח החיים...
ממשלה שאינה משכילה ואינה חשה מחוייבת לתת ביטחון כה בסיסי לאזרחיה, אינה יכולה לדבר גבוהה, ולרקום תוכניות לעתיד טוב יותר. אם לא תחל קודם כל בהקניית ביטחון אישי לאזרחים, כבני אדם, סופה לנחול כשלון.
